מגילת רות מתחילה בפרידה: נעמי, אלימלך ושני בניהם עוזבים בשל הרעב את בית לחם, ביתם, והולכים לשדות מואב הזרים לחפש מזון. לא במקרה מתחיל סיפור המסע של המגילה בפרידה. כולנו מתחילים את חיינו בפרידה. אנחנו יוצאים מתוך בטן אמנו, נפרדים מחבל הטבור, ומאז כל חיינו הם רצף של מפגשים, ולא פחות מכך של פרידות: פרידה מהציצי, מהמוצץ, מהטיטול, מאמא כשהיא חוזרת לעבוד, מהמטפלת הראשונה (ואז השנייה והשלישית…) וכך הלאה, אין סוף פרידות קטנות וגדולות, פרידה מהילדות, פרידה מקרום הבתולין, פרידה מהריון, פרידה מהווסת, לחלק מאיתנו פרידה מבן זוג לאחר מחצית חיים יחד, פרידה מהורה עם מותו, פרידה מילד שעוזב את הבית… שריר הפרידות הוא השריר המפותח ביותר בנפשנו, ובאופן פרדוקסאלי, או דווקא באופן מותאם, הוא גם הכואב ביותר. אבל הוא זה שמזמן אפשרויות צמיחה יותר מכל שריר אחר בעבודת חיינו.
ומגילת רות מוכיחה זאת.
שלוש הנשים של המגילה מייצגות שלוש אפשרויות (מתוך רבות) להתמודדות עם פרידה ובחירת נתיבים להמשך. ערפה בוכה ואחר כך מנהלת משא ומתן עם נעמי כשזו אומרת לה ללכת: “ותאמרנה לה: כי איתך נשוב לעמך” (א, 10). ואז היא שוב בוכה, נושקת לחמותה ונפרדת מעליה. אין בסיפור תיאור של הפרידה לפרטי פרטים כפי שיש תיאור של הסירוב להיפרד. ערפה מצליחה לעשות, באופן הבריא ביותר, את מה שכל כך קשה לעשות: להתאבל על מה שנגמר ולהשלים עם מה שלא יוכל להיות יותר, לשחרר את האחיזה במוכר ולצאת לדרך חדשה ולא נודעת. ערפה מגלמת בזעיר אנפין את השלבים בעיבוד האבל, כפי שניסחה אותם אליזבט קובלר רוס (1969). קובלר רוס מתארת חמישה שלבים בתהליך הפרידה: הכחשה והלם (ערפה, רות ונעמי יוצאות יחד לדרך ממואב לכיוון בית לחם בלי לעסוק בעתידן או באפשרות של פרידה עתידית), כעס (לא ברור אם יש סימנים לכך במגילה, אולי בדיאלוג בין נעמי לכלותיה), מיקוח ומחאה (ערפה ורות לא מוכנות להיפרד מנעמי ומנהלות על כך משא ומתן. רות מבטאת את הקול הזה בפירוט רב יותר), עצב או דיכאון (הבכי החוזר על עצמו פעמיים) ולבסוף השלמה וארגון מחדש (הנשיקה לשלום של ערפה). מתוך הטקסט המצומצם נראה, שערפה יודעת לבכות על מה שהסתיים – משפחה חדשה, קשר משמעותי עם חמות וכלה; לנשק ולהעריך את מה שקיבלה ונשאר איתה. כעת היא בשלה להמשיך הלאה בחיפושיה אחר דרכים חדשות.
לחזור אל הבית המזין
המניע של נעמי לתנועה ממוכר ללא מוכר הוא תחושה פנימית או חיצונית של רעב ושל ריק ותקווה להתמלאות. כך היה כשעזבה את בית לחם, וכך גם כשהיא שבה אליה. נעמי נמצאת במצב קשה. נראה שהיותה מוכת פרידות כה גדולות וכואבות לא מותיר בתוכה מרחב לראות את היש בחייה. היא שבה וחוזרת בכמה גרסאות על תחושתה המרוקנת: “אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה’… ” (א, 21). קשה לנעמי להחזיק את הקשרים המשמעותיים עם רות וערפה, את היותה מזינה ומוזנת. אין בטקסט ביטוי לרגשותיה בפרידות השונות, אולי הניסיון המר לימד אותה לשמור על עצמה ולא לתת לכאב לעבור בה בחוזקה. אין בטקסט תיאור של רגש או של מעשה המעיד ישירות על רגש – כמו הבכי של שתי כלותיה. נעמי רוצה להשאיר מאחור את תחושת הריק הגדולה, את רצף האובדנים ותחושת הזרות, ולחזור אל הבית המזין, בית לחם. שם אולי הייאוש יהיה יותר נח. היא מזהה בבית פוטנציאל, אמנם לא ודאי, להזנה בחיק שכנותיה (שאכן מתבררות בסוף המגילה כמעגל תמיכה נשי).
כמנחת קבוצות, תקופת הפרידה היא תקופה אהובה עלי מאד. זו תקופה שבה למרות הרגרסיות והאינטנסיביות, עולה ומתבהר הערך הרב של העבודה שנעשית בקבוצה כשלם, ושל היחסים הבין-אישיים בין חברי הקבוצה. זוהי גם תקופה פגיעה שמועדת לדפוסי התנהגות ורגש אופיינים. דרכים רבות יש לנו לשרוד את פרידות חיינו. לכל אחת ואחד יש את סגנון הפרידה שלהם על מנת לשרוד את תום הקיים ותחילתה של דרך לא מוכרת. יש מי נעלם בגופו (לא מגיע במפגש האחרון, נרדם) או בנפשו (מנותק רגשית בתהליך הפרידה, נמצא כבר ב’דבר הבא’); יש מי שכועס ו”מפרק” (כי אז יותר קל להיפרד), יש מי שעושה לכל מה שהיה עד כה פיחות ערך (לא עשינו כלום עד עכשיו, זה היה בזבוז זמן…); ויש עוד דרכים לעזוב או לחתוך מתוך אי לקיחת אחריות על הדרך שנעשתה. כתמונת ראי, יש מי שמבטא את הקושי להיפרד במתן יתר ערך למה שהיה וסירוב לשחרר (“בלעדייך אני חצי בן אדם” כמאמר השיר). וכמובן, יש מי שדווקא בסוף נותן ‘ספרינט’ בעבודה וגומע מרחקים, כלומר הופך את הסוף לבעל ערך רב מאד (כמו אלה שתמיד אומרים את הדברים הכי משמעותיים על הסף, רגע לפני הפרידה).
מהו הכח הנשי?
בצומת הגדולה הראשונה של המגילה נעמי נראית מנותקת רגשית, בעוד שרות נאחזת במבע רגשי עמוק ומתפרץ. די שנביט במשפטה המפורסם, שחלקו הראשון טבוע בכולנו: “אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוהייך אלוהי. באשר תמותי אמות ושם אקבר, כה יעשה ה’ לי וכה יוסיף כי המוות יפריד ביני ובינך”. יש משהו מפתיע בעוצמות הרגשיות שרות מדברת בהן. היא מרשה לעצמה אפילו להכניס את סוף כל הסופים, את המוות, שמניע את כולנו בתוך החיים ונותן להם משמעות. אפשר להבין את בחירתה של רות בדרכים שונות, ואני רוצה להביט על בחירתה זו דרך כוחותיה: את רות מניעות אינטואיציות חזקות ואמון בקשר בין-אישי ובהתמסרות לו.
רבות נשאל מהו הכח או הייחוד הנשי. התשובה שלי היא שהכח הנשי הוא האינטואיציה, ידיעת הלב של מה נכון והתמסרות לה. כך פועלת רות בצומת הראשונה בה נפרדה ערפה מעליהן, וכך היא ממשיכה לפעול לאורך כל הדרך ברקימת מערכת היחסים העדינה עם בעז ובהעמקת היחסים עם נעמי. מחד יש לרות עמוד שידרה מאד ברור, ומאידך יש לה יכולת תנועה והשתנות, יכולת התמזגות והיפרדות שאינה נענית לחוקים ולמערכות ההיררכיות הקיימות. היא לא פועלת נגדן אלא בתוכן, אך מצליחה למוסס גבולות ולנוע ממרחב למרחב. ואולי לכן כל שאלות הפרידה ובחירת הדרך החדשה יותר מטושטשות. אולי לכן היא לא יוצאת מעורה, כמו שקורה לחלק מאיתנו כשאנו קוראות את המשפט שמסיים את סאגת המשפחה: “ותקראנה לו השכנות שם לאמור בן יולד לנעמי ותקראנה שמו עובד…” (ד, 17). נראה שאין היא מתרגשת מכך שהשכנות הן שקוראות לילד בשם, ושהילד משוייך לנעמי. זה לא מאיים עליה. היא חיה בגבולות פנימיים וחברתיים חופשיים יותר.
בתקופות של סוף קשה לעתים לראות את ההזדמנות לצמיחה ושינוי שיש בפרידה מהאוטוסטראדה המוכרת של החיים וביציאה לנתיבים לא מוכרים. אנחנו לא יודעים מה עלה בגורלה של ערפה, אך יש לי תחושה שהיא יודעת לדאוג לעצמה. רות ונעמי בלי ספק גדלו והתפתחו והגיעו אל מקום טוב יותר משהיו בו לפני שעזבו את מואב. אני מאחלת לכולנו שנדע להחזיק את שלוש הנשים הללו בתוכנו בימים קשים של פרידה ונשאב מהן כח לצאת למסעות חדשים.
איריס אוסטפלד, דרמה תרפיסטית ומנחת קבוצות. לשעבר מנחה בבית המדרש “ניגון נשים”