נולדתי בת

בגן הייתי אמא של שבת. הלבישו אותי בשמלות. שיחקתי בבובות. רשמו אותי לחוג ריקוד. לקראת הבת-מצווה שלי הורדתי שיער בפעם הראשונה. כשאני יוצאת מהבית אני צריכה להיות בכוננות, לחשוב פעמיים. אני מרגישה חלשה יותר, פגיעה יותר, חשופה יותר. דעתי לא נשמעת רוב הזמן. אומרים שאני בוכה משטויות, שאני רגישה. אומרים שאם אני שותה זה בסדר לפגוע בי. אומרים שאני צריכה להיות מטופחת, הגיינית, חלקה, שקטה, בשליטה. אומרים שמגיע לי שכר נמוך יותר. אומרים שהלבוש שלי לא בסדר – לא צנוע מספיק, או מכסה מדי.

אני חושבת שאני בעיקר מתוסכלת. אני מתוסכלת מהחינוך שקיבלתי. אני מתוסכלת מהאגדות ומהסרטים עליהם גדלתי. אני כבר לא מופתעת מצפירה, משריקה, מההערה הקטנה שכל גבר חושב שזה לגיטימי לזרוק. אני חסרת אונים מההרגשה שאני מפחדת ללכת לבד, שעצם זה שאני אישה הופך אותי מראש לטובה פחות בעיני החברה. אני כועסת על הדיכוי המיני וההשתקה שבנות חוות: שכאשר גבר מנשק מישהי, “משכיב” מישהי, הוא גבר אמיתי! אבל כשזו אישה, היא שרמוטה.

המילה הזו: שרמוטה. משתמשים בה כמילת גנאי. סמרטוט בשפה הערבית. אז אני רוצה להראות לכולם שזו לא מילת גנאי עבורי. כן, אני שרמוטה, אישה, שלובשת מה שאני רוצה, אני אומרת מה שאני רוצה, אני מצביעה, אני נמצאת בכל מקום – ואם זה מה שמגדיר אותי כשרמוטה, אז זו מי שאני. וזה עצוב, שלהיות אני זה מאבק, אבל אם אנחנו הנשים לא נילחם את המאבק שלנו, מי יעשה זאת? אז אני לוקחת אחריות ופוקחת עיניים, ואני חושבת שזה משהו שכל אחד ואחת צריך וצריכה לעשות.

זה נכון, עכשיו אנחנו במצב טוב יותר ממה שהיינו לפני 200 שנה. אבל זה לא מספיק. אסור לנו להיות שאננות ולעצור עכשיו. אני מדמיינת את בתי שאולי תיוולד לי. לאיזה עתיד היא תיוולד? האם החברה תתעסק בלבוש שלה, ובשיער הגוף שלה? את מי היא תאהב? האם היא תפחד לצאת בלילות? האם יהיה לה מקום לספר על חוויותיה? האם עצם היותה אישה זה משהו שילווה אותה בכל רגע, בכל דקה ביום? משהו שהיא תצטרך להילחם עליו ובשבילו?

אני בת-אדם אופטימית, אני באמת מאמינה שיכול להיות פה טוב יותר. יש לי הרבה ביקורת, כעס, תסכול, חוסר אונים, אבל יש דרך לפעול, יש דרך לשנות. אבל בינתיים אני בת, אז מיד המגננות עולות.

שקד מיוחס, חניכה בשנה ב’ ובוגרת מכינת רבין
בעקבות סמינר מגדר, מנקודות השיא בשנה בתחום “שחרור אדם”.
במהלך הסמינר שוחחנו, בהפרדה מגדרית, על מין ומיניות, על הבניות מגדריות ועל הצורך להשתחרר מהן על-ידי שיח בריא ואינטימי בין חברים וחברות. כמו כן ערכנו טקס זיכרון לקורבנות האלימות המגדרית.