לזכרו של אליעזר שביד

אליעזר שבייד

יהדות חופשית השואבת מכל שכבות היצירה היהודית, וביקורת הציביליזציה הטכנולוגית

אליעזר שביד היה חוקר, מחנך והוגה פורץ דרך. רבות מהדרכים שסלל, בתחומי היהדות החילונית, בתפר שבין אינדיבידואליות להשתייכות, בביקורת הציביליזציה הטכנולוגית והקפיטליסטית, ועוד – חופפות לתחומי העשייה של המדרשה־החלוץ.

שביד נולד בירושלים בשנת 1929, בעיצומן של מאורעות תרפ”ט. הוא גדל במשפחה שהגדירה עצמה ‘חופשית’, והתחנך במסגרות החינוך של זרם העובדים: בחינוך הפורמלי בבית החינוך לילדי עובדים ע”ש ארלוזורוב, ובבית הספר התיכון לילדי עובדים; ובחינוך הבלתי־פורמלי בתנועת ‘המחנות העולים’ ואחריה ב’תנועה המאוחדת’. הוא לא קיבל כל חינוך תורני מסורתי, אך בבית היו היבטים רבים של מורשת כגון דיבור ביידיש, ניגונים חסידיים, שמירה על כשרות ומסורות חגים, ועוד. יחס אוהד זה למסורת היה בניגוד למה שחווה במעגליו החברתיים, וכך החל להתעצב הדפוס שליווה את שביד ברבות ממסגרות חייו – עמידה ‘בפנים ובחוץ בעת ובעונה אחת’.

בתום שנות בית הספר יצא שביד לשנת הכשרה מגוייסת של הפלמ”ח, שהתקיימה בקיבוץ כפר־בלום, שם עברו הכשרה ללחימה בזמן שעסקו בעבודה חקלאית. לימים תיאר שביד רגעים אלה ברומנטיות השאובה מתורת מורו הגדול, א”ד גורדון:
“נסעתי אפוא לשדה כעגלון. קצרתי את מנת התלתן בחרמש ואת מנת התירס במגל, ערמתי ערמות של ירק בקלשון, והמבחן המקצועי העליון היה אומנות ההנפה והבנייה של ערמות הירק כדי שהמטען יחזיק מעמד ולא יתפרק בדרך, ואחר כך יתחלק בקלות ובמידת שוויון לכל הפרות שברפת. אחרי חלוקת המנה הראשונה שבתי לשדה לסעוד יחד עם כל עובדיו את ארוחת הבוקר. גם היא דרשה מיומנות בהכנת סלט ירקות דק־דק ומתובל בשמן זית, מיץ לימון, פלפל ומלח, וקליפת הביצים הקשות שיישארו שלמות וחלקות למשעי. זאת הייתה שעת המנוחה והעונג, שעת החברתיוּת הטובה ולימוד בעיות החברה הקיבוצית דרך הרכילות הפיקנטית שהוסיפה טעם לסעודה. אחר כך נפניתי להשקיית חלקות המספוא במים שזרמו עדיין בתעלות חפורות. צריך היה להטות אותם על ידי פתיחה וסגירה בטורייה ולהשגיח שהמים הזדוניים לא יתפרצו לערוגות שכבר הושקו או יהפכו את דרכי האדמה הכבושה לבִִּצות. אחרי הצהריים היה עליי לקצור, להעמיס ולחלק מנת ירק שנייה לרפת, להחזיר את זוג בהמותיי העייפות לאורווה, לרחוץ אותן, להשקותן ולהאכילן, ורק אז יכולתי לשוב לאוהלי, להתרחץ במקלחת הציבורית ולהתכונן לארוחת הערב. כתלמידו הנאמן של א”ד גורדון, אהבתי את עבודתי בחיק הטבע ונהניתי ממנה הנאה רומנטית. נהניתי בעיקר מפרטיותי ומבדידותי שאפשרו לי להתרכז במחשבותיי תוך כדי עבודתי.” (הגשמת יהדות וציונות במדינת ישראל: אוטוביוגרפיה, 2019, עמ’ 52)

אהרון דוד גורדון
אהרון דוד גורדון

בארצנו הקטנטונת הגעתי לכל מקום ברגליי

בהמשך חייו קיבל שביד מא”ד גורדון גם את היחס הספקני כלפי הציביליזציה הטכנולוגית המודרנית. מאבקיו בשדה החינוך בישראל עסקו, לצד שאלת תכני היהדות (ראו להלן), גם בהתנגדותו להכוונת החינוך לצרכי השוק והכלכלה, ולמגמת האמריקניזציה של האקדמיה הישראלית ושל החינוך בישראל. ביטוי חריף להסתייגותו מהציביליזציה החומרית והטכנולוגית נמצא ברשמיו מביקורו הראשון (והאחרון) בניו־יורק, במרץ 1967:
“בארצנו הקטנטונת הגעתי לכל מקום ברגליי ועשיתי כל דבר נחוץ לקיומי בידיי. במלון הענק של ניו יורק המזהמת את קרקעהּ ומגרדת את שחקיה היו ידי בני אדם ורגליהם איברים שאין בהם תועלת בלי המכשירים המשוכללים. הכול נעשה ממוּכּן ומלאכותי, אפילו אספקת האוויר לנשימה. הרגשתי כאיש שנכבל בידיו וברגליו. […] כאשר נשאתי את עיניי לראות את דרכי נדהמתי שוב. חומות אבן וזכוכית הקיפו אותי משני צדי הרחוב ההומה בהמון אדם אצים ורצים סביבי. הבניינים היו כחומות של בית סוהר, וכשהרמתי עיניי לראות את גובהן נדהמתי מיצורי הענק, שאת ראשם לא ניתן לראות אי־שם למעלה, אבל הם צופים בי בעיני חלונותיהם המזוגגים כמלאכי מוות מרובי עיניים. חיפשתי שמים אבל לא ראיתי אלא ערפל אפרורי, הממלא את חלל הרחוב המוגבה כאילו נפלו העננים מהרקיע הנעלם ארצה. שוב סיוט: יחסית לגורדי השחקים המאיימים, היו בני האדם המתרוצצים ברחוב, ואני בתוכם, כנחיל של נמלים קטנטנות.” (אוטוביוגרפיה, עמ’ 239–241)
לאחר מלחמת העצמאות, שבה נלחם, היה שביד חבר בגרעין שהקים את קיבוץ צרעה. לצד המשך העבודה החקלאית שאהב, היה שביד גם ‘התרבותניק’ של הקבוצה. בהמשך לכך, יצא להיות רכז ההדרכה הארצי של התנועה המאוחדת, ושם נרשמה קפיצת מדרגה בהשכלתו.

התנגדות לדילוג “מהתנ”ך לפלמ”ח”

התחנה הבאה והמתבקשת בדרכו היתה יציאה ללימודים באוניברסיטה העברית, בחוגים ללימודי היהדות. משם והלאה, עיקר פעילותו לאורך 70 שנות העשייה שלו היתה בתחום מקורות היהדות. שביד היה ממובילי ההתנגדות לדילוג “מהתנ”ך לפלמ”ח”, שהוּנחל במערכת החינוך ברוחו של בן־גוריון. תחת זאת דגל שביד בלימוד מקורות היהדות ברציפותם: מהתנ”ך, דרך חז”ל, עבור בימי הביניים, מבלי לפסוח על הקבלה והחסידות, עד להגות המודרנית, וכלה בציונות. שביד הכניס את הוראת ההוגים הציוניים לחוג לפילוסופיה יהודית, כתב אודותיהם ספרים פורצי־דרך, ובכך יש לו מניות רבות בעצם העיסוק בהגות ציונית כהגות יהודית. את הגותו החינוכית היהודית־הומניסטית שביד פיתח במגוון מאמרים, ואף זכה להזדמנות ליישם אותה הלכה למעשה בהקמת מכון ‘כרם’ להכשרת מורים, וכן במספר מסגרות חינוכיות נוספות לאחר מכן (ביניהן בית ברל, מכון שכטר ועוד). בכך היה מופת לאיש רוח ולאיש מעשה הדרים באדם אחד.

מתוך התמודדותו כיהודי ‘חופשי’ עם מקורות היהדות, נולדה כתיבתו הענפה העוסקת באפשרויות יהדותו של הישראלי החילוני. שביד עסק בכך גם דרך ניתוח משנותיהם של הוגי הציונות (כגון אחד העם, ביאליק, גורדון, כצנלסון, ברנר, ברדיצ’בסקי ואחרים), ולא פחות מכך – מתוך חווייתו האישית. שניים מספריו – ‘היהודי הבודד והיהדות’ ו’להיות בן לעם היהודי’ – הם בעלי ערך של עדות ממסע זהותי אישי של יהודי־ישראלי מודרני המודע להיותו אינדיבידואל, בחיפושו אחר מהות השתייכותו לקולקטיב היהודי. בטקסט משנת 1974(!) כבר היטיב לתאר מרכיבים הבולטים גם כיום בתודעתו של הצעיר/ה המודרני/ת. הוא מתחיל מתודעת יחידותו:
“בהתחלה הוא מוצא שהוא יחיד בין יחידים והוא בוחר ביחידותו. יש לו משפחה, יש לו חברה, יש לו עם בעל היסטוריה ותרבות. הללו כמו מנסים לקבוע לו גורל, ארחות חיים ודרכי יצירה, אבל כיון שכבר לכתחילה נסיונם הססני ומחוצן לגביו, הוא נוטה לסרב להם ולהפגין כלפיהם, מתוך מרי או מתוך אדישות, את עובדת יחידותו. כיחיד הריהו רואה את עצמו כאילו התחיל מעצמו ועל עצמו הוא עומד. עובדת הלידה ועובדת החינוך, הנותנות אותו במסגרת מסוימת של משפחה, עם ותרבות, אינן מחייבות לגביו. […] לכתחילה הוא רואה את עצמו כולו זכאי. זכאי לחיים. זכאי לאהבה. זכאי לחופש. זכאי להנאה. זכאי לביטוי עצמי. זכאי – משמע עומד כתובע, שקיומו הוא שטר התחייבות של הכל כלפיו, ואילו הוא עצמו ריבון על החלטותיו, ושום דבר לא יהיה ערך לגבי דידו, אפילו החיים, עד שלא יעניק לו ערך בבחירתו שלו. הוא רואה עצמו, איפוא, כאטום קיים מעצמו ולעצמו, ובתור שכזה מוקד העולם האנושי הסובב אותו. ודאי זוהי עמידה בדויה, שום אדם איננו יחיד במובן הזה. שום אדם איננו מתחיל מעצמו, איננו תכלית לעצמו ואיננו ריבון לעצמו במידה כזאת. אבל העמידה הבדויה יכולה להיות תכנית של חיים. אפשר לבחור בה ולהתנהג כאילו היא בת מימוש, אפשר להציגה כתכלית ולהתקרב אליה, לו אך בדרך השלילית של הסרת הגבלות ופריקת חובות. עובדה היא כי בני אדם בזמננו נוטים יותר ויותר לדרך הזאת.” (היהודי הבודד והיהדות, 1974, עמ’ 15–16)

אין ‘אני’ קיים לעצמו

אך תודעת ‘היחידוּת’ הופכת לתודעת ‘בדידות’ כאשר נסדקת אשליית היותנו אטום משוחרר מכל קשרים:
“אבל הבודד יודע כי אין ‘אני’ קיים לעצמו בלי יחס למה שמעבר לו, ואין משמעות לקיום ה’אני’ בלי יחס כזה. לגביו יש, איפוא, מובן לשאלה ‘מי אני?’. […] העובדה שה’אני’ אינו קיים לעצמו בלי יחס למה שמעבר לו שני פנים לה. מצד אחד אין ה’אני’ נתון מעצמו. הוא מוצא את עצמו כבר נתון, ובאותה שעה שהוא יודע להגיד ‘אני’ כבר התחיל אי בזה, כבר עלה ממעמקים זרים. מן הצד הזה שאלת ‘מי אני’ היא שאלת מאין באתי? והיא מפנה אותו אל העבר וחוזרת ומפנה אותו אל העבר, כי בכל עת האדם הוא מה שכבר היה. עברוֹ בתוך הוֹוהוּ. מצד שני אין ה’אני’ גמור בתוך עצמו, ולעולם אין הוא נתון כמוגמר. הוא פתוח להיות בזיקה לאדם, לחברה, לסביבה, ובאותה שעה שהוא יודע להגיד ‘אני’ הוא עדיין איננו שלם, אלא ניצב בפני עצמו כיעוד. מן הצד הזה שאלת ‘מי אני’ היא שאלת לאן אני הולך? מה רצוני להיות? והיא מפנה אותו אל העתיד וחוזרת ומפנה אותו אל העתיד, כי בכל עת האדם הוא מה שהוא עומד להיות. עתידו בתוך הוֹוהוּ. באחת: שאלת הזהות היא שאלת היחס לעבר ולעתיד. אדם בוחר את עצמו בזיקה לעברו. כשהוא עושה זאת מתוך הכרה הוא יוצר ביוגרפיה קשורה להיסטוריה, ומשפחה קשורה לעם, והוא ממשיך במורשת של התרבות שהיא יצירת חיי עם וממשותה של היסטוריה.” (שם, עמ’ 31–32 [הדגשה נוספה])

מתוך הגותם של קודמיו, ומתוך ניסיון־חייו שלו, זיקק שביד עקרונות מנחים המאפשרים למתוח גשרים בין העבר להווה. בו בזמן, היה לו ברור שנותרת עוד אחריות רבה ועבודה רבה על כל אחת ואחד הרוצים להשתייך בפועל לתוך רצף הדורות הזה. כך, את אחד ממאמריו בשנות כתיבתו המוקדמות, בשנת 1953, חותם שביד במילים הבאות:
“השקפת עולמה של היהדות היא מה שחושבים בני העם היהודי, ואין הם אנוסים לחשוב דבר אחד דוקא. רשאים הם לחשוב כל אשר יעלה על דעתם, ובלבד שיהיו שתולים אצל מעינות תרבותה ושותים את מימיה. אם יחשבו עברית, וימשיכו את יצירת העברית, ואשר יצרו קודמיהם יחיה בלבם ובהכרתם תהיה כל מחשבתם תמיד בגדר יהדות.
דרכו של הנער הישראלי אל מסורת אבותיו פתוחה לפניו, איפוא, ושום סייג של השקפת עולם אינו חוסם אותם. רשאי הוא לחשוב את אשר הוא חושב ולהאמין באשר יאמין, הוא יהיה שייך ליהדות אם יגדל מתוכה. ודאי תנאי ראשון הוא שתהיה זיקה ממשית, חיונית, בינו לבין מסורת אבותיו, כזיקת הבן לבית אבותיו, אך אם זיקה כזאת קיימת, והיא קיימת, כפי שראינו, הרי דרך התחיה התרבותית פתוחה לפניו.”
(“תרבות והשקפת עולם”, הפועל הצעיר 45 (1953), עמ’ 9 [הדגשה נוספה])
זה היה כאילו חזר אמר לתלמידיו, במשך שבעים שנות פעילותו: ‘אני מודיע לכם שזה אפשרי, ומסמן את הכיוון כיצד; אתם צריכים לעשות את חלקכם ולהשקיע כדי להפוך את זה לחלק מכם – ואת עצמכם לחלק מזה’.

רבים מהמפעלים שנוצרו במעגלי המדרשה באורנים ו’החלוץ’ – כגון קהילות צעירים המחדשות את החיים הקהילתיים במציאות החיים של מדינה ריבונית, מסכתות ‘שדמות’ המעניקות מעמד קאנוני להגות הציונית המודרנית, ספרי החגים והטקסים המחדשים את רגעי החיים החשובים הללו מתוך הוויית החיים החילונית, מפעלי התנדבות וחסד, מסגרות עשייה בחקלאות ובתחומים נוספים – בכל אלה ניתן לראות גוונים שונים של המשך לדרכו רבת־הפנים של אליעזר שביד.

רגב בן דוד, רכז תחום הגות, בוגר בית המדרש לרבנות ישראלית

אהבת? אפשר לשתף בקלות

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב print
Print
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב telegram
Telegram
דילוג לתוכן