מצפים לגשם של תיקון

קשת בפארק רמות מנשה

קשת בפארק רמות מנשה. צילום: שי קסל, מתוך אתר פיקיויקי

ב-ז’ בחשוון מוסיפים לתפילת עמידה בקשה על הגשם (“ותן טל ומטר”), שנאמרת עד פסח. מתחילים להתפלל לגשם רק כשבועיים אחרי שנגמר חג סוכות, כדי שכל עולי הרגל יספיקו לחזור מבית המקדש לבתיהם, ולא יופרעו על-ידי הגשם בדרכם.

תכף יבוא הגשם. גרוננו יִרְוֶה מאוויר לח וקריר, נקי וטהור. תכף יבוא הגשם – נתעטף בצעיף ונשקע באפור הפלדה של החורף, נושף שלווה, שונה כל כך מהקיץ המצליף המרתיח את הדם.

קול המון טיפות המים ישטוף את הקיץ שעבר עלינו: קיץ של מסכות וריחוק, של פחד קמאי האחד מהשניה שנבנה כבר שנתיים. והגשם ישטוף גם את החורף שעבר: חורף של מחאות ששוטפות את הרחובות אבל בלי מים שמאחים את הקרעים, חורף חם של פילוג בעם. יבוא הגשם וייקח איתו מכאן את הבצורת הפוליטית של השנים האחרונות, ישטוף מכאן את המילים הנשלפות כחיצים, את העיניים הרושפות מצידי המתרס, ינקה את כל המשקעים בינינו. יבוא הגשם ויחלחל אל הסדקים, שנתחיל מהתחלה.

החורף הזה יתחיל תקופה חדשה

החורף הזה יתחיל תקופה חדשה – כמו חקלאי ההופך את אדמתו לקראת החורף, וטומן בה זרעים בציפייה ללבלוב. הגשם יחלחל אל הגומות, יצמיח משם נבטים חדשים, שיהיו לפרחים ולעצים, לפירות העונה הבאה ולחמצן חדש שנשאף בבוקר קריר – מי מאתנו בדרכו למשרד, ומי מאתנו בדרכה לשדה ולפרדס, בעבודה חקלאית ממש.

הציפייה הקמאית אל הגשם היא ציפייה בסיסית וראשונית – של ילד, של תרבות. ומה קורה כשאין גשם? מה עם מדינה כמו שלנו? “וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שׇׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי” (ירמיהו יז, ח) – אם נדאג כל השנה, יחד, להישתל על פלגי מים, להרוות את צימאוננו גם כשהגשם אַיִן, לא נראה כי יבוא חום, לא נמוש מעשות פרי, לא ניכנע לבצורת הנפשית, הרוחנית של הקיץ החם.

“גשם, רד כבר גשם, כי צריך לשטוף הכול… גשם, רד כבר גשם, כי העיר כבר עייפה, היא פוחדת מעצמה – רוצה לנשום…” (מאיר בנאי)

דילוג לתוכן