מגילת העצמאות – אז היום

לקראת יום העצמאות ה-77 כתבנו, א.נשי צוות החלוץ, התייחסויות אישיות לפסקאות המגילה.
נוצר פסיפס, שמוסר מסר חי לרגע בו אנו נתונים.

אני קורא את מגילת העצמאות בלב שבור. ביום העצמאות ה-77 לישראל נראה שאנחנו רחוקים מהבטחותיה יותר משהיינו אי פעם.
אם לפי המגילה, מדינת ישראל "תהיה פתוחה לעלייה יהודית" – הרי שאנחנו חווים את גל הירידה אולי הגדול בתולדותינו.
במגילה כתבו: "תשקוד על פיתוח הארץ", אבל אצלנו הזנחה פושעת של יישובי עוטף עזה והצפון.
במגילה: "לטובת כל תושביה", אבל פה הרס נרחב של כפרים בדואים בנגב.
במגילה הבטיחו כי ישראל "תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום" – ערכים שנחשבים היום לשמאל קיצוני.
"אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן", אבל במדינה פלסטינית אנחנו לא מכירים, ואת העם הפלסטיני אנחנו כובשים, הורגים ומגרשים.
"אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב" – מלבד הרפורמים והקונסרבטיבים, והליברלים כמובן.
ביום העצמאות ה-77 לישראל מגילת העצמאות הפכה מטקסט מכונן, מקובל על כולם ומובן מאליו, לטקסט רדיקלי ובועט, שנוי במחלוקת.
יהיה הטקסט הזה מגדלור בחשכה למבקשים תיקון ושיקום, לנאבקים לצדק ושלום.
סער פוקס, סמנכ"ל ארגוני

בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.
לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

2000 שנות "אמונים", ברבים, מקפלים אמונה וגם אמון. דמעות הרטיבו סידורים, זיעה ניגרה ממאמץ הצעידה במדבר, בארץ לא זרועה. ואנו, שזוכים וזוכות לחיות בדור של שיבת ציון, מנסים להרכיב את ירושלים של מטה, שתעמוד בציפיות חלום הדורות.
"עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים / מאמץ אחרון, לפני ירושלים. […] עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום / עוד מעט נגיע, לארץ ישראל".
ארץ ישראל היא המצפן של העם היהודי, נושאת בעול היותה מושא לכמיהת הדורות. שירם של שלמה גרוניך ולהקת שבא יכול לסייע לנו להתגבר על פחדי הדרך המתמשכת.
שירה לוין, ראש מחלקת קהילות

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.

אני יושב בפאתי עזה ומנסה לכתוב על מגילת העצמאות. מאחורי קיבוץ נחל-עוז עומד בעזבונו עם תושביו המעטים שחזרו, והרבים שמהססים לחזור. בדרך פנימה והחוצה ניתן לראות את הטרקטורים חורשים את השדות שעל הגדר ואת שתילי העגבניות והפלפלים שצומחים לקראת הקיץ.
אני מרגיש ומבין את ההיאחזות בקרקע באופן שלא הרגשתי בעבר, את המשמעות העמוקה בבחירה במקום הזה, על הטוב והרע שבו – בחירה שטומנת בחובה שרשרת בחירות, לאורך שרשרת דורות.
בשנה הבאה נחגוג מאה שנים לעלייתו של סבי, אז ילד בן 3, שהגיע למושבה מגדיאל לבד עם סבו וסבתו מפולין, על מנת להקים משק חקלאי.
מהצד השני, גלויית שנה טובה מסבי וסבתי מצד אמא, עם הכותרת ״גירוש קפריסין תש״ט״, גלויה שנשלחה ממחנה המעצר בקפריסין – תחנה נוספת בדרך התלאות שלהם לישראל אחרי ששרדו את המלחמה.
אני מבקר בבית הישן של סבי, העומד כבר מאה שנים, בו גרים היום אחיי, וממשיך לביתי החדש אותו בניתי בגליל המערבי, גאה להיות עוד חוליה בשרשרת הדורות שבחרה לשוב ולהאחז במולדת הישנה.
לפני שבועיים סיפרתי ביציאת מצרים על-פי המסורת, הזכרתי כי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", ואיחלתי "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". בכך המשכתי את השרשרת והענקתי אותה גם לילדיי.
דן ורדי, ראש מכינת רעות

בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו.
זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.
השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים.
שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

"אף על פי כן", כתב יוסף חיים ברנר. אף על פי שהמציאות קשה ונוקשה, נוע ננוע. אז זו הייתה שארית הפליטה שהלכה כנגד האיסור המנדטורי על עליה והעפלה. יהודי אירופה, ניצולי האימה, המשיכו לנסות ולהגיע למחוז חפצם. בליבם פעם צו מוסרי שראה באיסור העליה כפסול, על כן בחירתם לנוע, להעפיל ולעלות אל מולדת עמם עמדה במבחן הברנרי. ובימינו, הישנה שארית מספיק גדולה שתיאבק על הזכות לחיי כבוד, חירות ועמל ישרים? האם זו שארית או רוב? צריך רק להרים את הראש ולהביט בצמתים, בכיכרות, בימי החול ובמוצאי השבתות. הם שם, נאבקים נגד העוולות המוסריים של העת הזו, בנחישות, ללא מורא, אף על פי כן.
איתי בר, מכינת רעות

במלחמת העולם השניה תרם הישוב העברי בארץ את מלוא-חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להמנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות.
ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל; העצרת תבעה מאת תושבי ארץ-ישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצדם הם לביצוע ההחלטה. הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה.
זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.

זכות טבעית – הנורמה המוסרית האובייקטיבית שכל אדם זכאי לה מרגע לידתו, רק מפני שהוא אדם. ומה לגבי זכותו הטבעית של עם? מתי נולד עם על מנת שיהיו לו זכויות טבעיות?
מגילת העצמאות מכריזה על הזכויות של העם היהודי לעמוד ברשות עצמו ולמדינה ריבונית. לצד ההכרזה הזאת היא גם יוצקת תוכן למשמעות של מימוש הזכות הזאת. הכוח שהיא מעניקה הינו מוגבל: עליו להיות מונחה בערכי מוסר, צדק וכבוד האדם.
מימוש הזכות עבור עצמנו כעם, הביא אותנו במשך שנים להיות שותפים במאבק למימוש הזכות הזו עבור שכנינו הפלסטינים. אני מוצאת את עצמי חושבת עד כמה ה-7.10 ערער את האמונה שלנו בזכותם הטבעית… רוב הזמן משתדלת להרגיש שעוצמתנו נבחנת לא רק בזכותנו לעמוד ברשות עצמנו, אלא עוצמתנו היא גם ביכולתנו להבטיח את זכותם של אחרים.
עוד אאמין.
דפנה שני אופק, ראש תכנית כפרי הסטודנטים

לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.

אי אפשר לקרוא את המילים האייקוניות הללו, מבלי לשמוע את קולו המהדהד של דוד בן גוריון, את הפאתוס הנלווה למילים, את המקצב הייחודי שבו נאמרו. אינטונציה בלתי נשכחת שמסמנת רגע חד-פעמי בציר הזמן הלאומי שלנו. כפי שמילים שהולחנו לשיר מוכר ואהוב אינן נקראות עוד כשירה כתובה, אלא מתנגנות על הלשון יחד עם הלחן, כך "לפיכך נתכנסנו", "בתוקף זכותנו", "אנו מכריזים בזאת", "היא מדינת ישראל!".
מציאות חיינו בשנה וחצי האחרונות רצופה רגעים אייקונים. קשה להתכחש לנקודה הזו בזמן, שבה רגע בו מצמצת הוא רגע שבו פספסת אירוע בקנה מידה היסטורי. מיתוסים של גבורה, הקרבה ורעות נרקמים לנגד עינינו, בני ובנות אדם מן השורה הופכים בעל כורחם לגיבורי תרבות, סמליות של כאב עצום ותקווה בצידו, ברגעים כמו שחרור מתקופת שבי ממושכת או שיבה מחודשת לבית שאיננו עוד. ברגע הזה בו ההיסטוריה מכה בנו בעוצמה שקשה לשאת, אני מאחלת לנו שנזכה להנהגה אמיצה, שמכירה בגורליות העת. שנהיה אנו שלוקחים את גורלנו בידינו וניצור מיתוסים חדשים ורגעים חד-פעמיים, כאלה שראוי לזכור ולהזכיר בעוד שנים קדימה כשנביט לאחור. שתהיה "היא מדינת ישראל" – זו שאנחנו רוצים לראות לנגד עינינו.
אורית פסקל, סמנכ"ל משאבי אנוש הנכנסת

אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על-ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 – תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת-העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל.

פסקה לכאורה טכנית על הקמת מוסדות שלטון זמניים עם סיום המנדט הבריטי, מאירה ביטויים כגון ״מועצת העם״, ו״מנהלת-העם״, שהתייחסו לכנסת ולממשלה הראשונות של מדינת ישראל.
בימינו, נראה שהשייכות של מוסדות השלטון לעם שהעניק להם את כוחם כבר אינה ברורה, לא לנבחרי השלטון היושבים בהם ולא לעם עצמו.
המגילה מדגישה בצורה כה רגישה, עם מקף שנבחר בקפידה, את העובדה ש״מִנְהֶלֶת-העם״ איננה מְנַהֶלֶת העם. בתקופתנו החשוכה אזרחים רבים מדי מאמינים שאין בכוחם להשפיע על החלטותיה של מְנַהֶלֶת העם, וגרוע מכך – שלא ראוי אפילו להביע עליהן ביקורת.
אני נאחז במילה ״זמנית״, ומבקש לזכור ולהאמין שגם הממשלה הנוכחית שלנו עשויה להיזכר בדפי ההיסטוריה כ״ממשלה זמנית של המדינה היהודית״, ולא כגורלה הנצחי של המדינה. המציאות הפוליטית שלנו יכולה להשתנות לטובה בן רגע.
גיא רנן, ראש תכנית הנח"ל

מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה.

"להיות עם חופשי בארצנו…" – משפט שמהדהד את תקוות הדורות של העם היהודי, ובשנתיים האחרונות פוגש אותנו מכל כיוון אפשרי. פסקה זו במגילת העצמאות מהווה עבורי את תמונת העתיד המשותף שאנחנו עדיין שואפים אליו. אני מוצא בה את התמצית, גם אם לא המושלמת, של ישראל הליברלית שאני רוצה לחיות בה, ושעבורה אני פועל במסגרת חיי הבוגרים: הן בצבא והן במסגרות החינוכיות. ברגע השבר הזה שלנו כאומה, המגילה מזכירה לי את מה אבותינו ואנחנו רצינו מהמקום הזה: להיות עם חופשי בארצנו… זה מזכיר לי שהסבים והסבתות שלנו וויתרו על הרבה, ועברו כל כך הרבה, כדי שתהיה לנו אפשרות לעצב את המקום הזה, וזה נותן לי כח ופרספקטיבה שאנחנו צועדים בתלם ארוך, וידיעה שאני לא אשמוט את המקל בדרך, ושיש למה להיאבק כדי שנצליח להקים כאן חברת מופת.
ליאור סלע, ראש מכינת רבין

אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבנין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים.

בזכרון הקולקטיבי של הציבור הישראלי מצוי סרטון הוידאו בשחור-לבן, המראה משפחות ספונות בבתיהן, צמודות למקלטי הרדיו ומצפות להצבעה באום על תכנית החלוקה. בחידוני טריוויה בארץ לא פעם עולה שאלה האם מדינה זאת או אחרת תמכה בהצבעה. הכמיהה להיות חלק מהאומות המאוחדות מסמלת בעיני הציבור את הרצון והשאיפה להיות שווים, להיות חלק ממשפחת העמים.
אחרי השבעה באוקטובר היחס של האו"ם לישראל וחוסר היכולת שלו להודות כי נעשו פשעי מלחמה על ידי החמאס עורר זעם בציבור ואף אכזבה. דלתות ארגון האו"ם לקידום והעצמת נשים נסגרו בפני ארגוני הנשים אשר ביקשו הכרה בנפגעות ובכאב רק העצימו את השאלה, האם האו"ם רלבנטי עבורנו? האם יש לו חשיבות בענינו?
בעיני לאו"ם עם כל בעיותיו יש חשיבות, ולחברות של ישראל בו למרות הכל חשיבות גדולה. כי חשוב להיות חלק במשפחה, משפחת העמים, גם אם התחושה היא של בן חורג.
לכן, בשנת 77 למדינת ישראל אני קוראת לאומות המאוחדות לתת יד בשמירה על מדינת ישראל כמו על מדינות אחרות. להוקיע כל טרור ופשעי מלחמה ולהתייחס לכל החברות במשפחת העמים באופן שיוויני ומיטיב.
אילנה עב"ו גולן, ראש מחלקת חינוך

אנו קוראים – גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.

בתוך מלחמה קשה ומכוננת, מנסחי המגילה ראו מעבר לערפל הקרב וקראו ל"בני העם הערבי… ליטול חלקם בבניין המדינה" תוך הבטחת "אזרחות מלאה ושווה". היום, שבעים ושש שנים אחרי, החזון הזה עומד בסימן שאלה. סכסוך ישראלי-פלסטיני מתמשך ואיום מתמיד על הדמוקרטיה מעמיקים את הפער. האלימות והפשע בחברה הערבית גואים, ואי השמירה על ביטחון חייהם מוכיחה כי אין עדיין תפיסה הרואה באזרחים הערבים שותפים שווים.
ישנו מדרש על קריעת ים סוף, בו אחרי שחצו בני ישראל את הים הם שרים את שירת הים, בעוד המצרים טובעים בו. לפי המדרש קורא אלהים: "מעשיי ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?!". המדרש קורא לנו לשמור על הומניות ומוסריות גם בתקופות קשות, להושיט יד לשותפות ולבנות עתיד אחר. לקיים את הבטחת המגילה פירושו לראות בכלל אזרחי ישראל שווים, מוגנים ומשפיעים. זו תמצית החזון של מדינה יהודית ודמוקרטית.
הדס צלניק – ראש אגף צעירים

אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו.

"לַכֹּל זְמָן וְעֵת. עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם" (קהלת ג).
עכשיו עת מלחמה. אך האם ה-׳עת שלום׳, עליה כותב קהלת, קשורה ב׳יד׳ המושטת במגילת העצמאות?
אנחנו מתפללים לשלום: ׳עושה שלום במרומיו׳. בפסקה זו במגילה מושטת יד שלום, אך היא אינה רק תפילה לשלום.
מרבי שמעון בר יוחאי אנו לומדים, כי "גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת כְּלוּלוֹת בּוֹ" (ויקרא רבה ט ט).
הבטחת אלוהים לאברהם בספר בראשית הינה: ״וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה״. לצד ההבטחה האלוהית שנהיה לגוי גדול, ישנה דרישה – להיות ברכה.
ובצירוף דברי רבי שמעון בר יוחאי, הציווי לאברהם הוא להיות שלום! לא להתפלל על השלום, אלא ממש להיות שלום.
במגילת העצמאות האות לָמֶד חסרה. אנו לא מושיטים יד ל-שלום, אלא השלום הוא תכונה המעידה על היד שלנו. כך דרש מאיתנו אלוהים, וכך דרשנו מעצמנו במגילת העצמאות. כעת נשאר רק להבין: מה זה דורש מאיתנו? להיות שלום לא מתוך עשיית טוב, אלא מתוך נאמנות לעצמנו.
עומר זוננשיין, קהילות וחינוך

אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבנין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל.

"בְּשָׁעָה שֶׁקָּשֶׁה לִי לָשִׁיר / וְהַכֹּל מִתְמוֹטֵט עַל רֹאשִׁי / הֲתַרְשִׁי לִי לִזְכֹּר / וּלְהַזְכִּיר תָּמִיד / לָךְ יֵשׁ אוֹתִי / לִי יֵשׁ אוֹתָךְ / לָנוּ יֵשׁ אוֹתָנוּ" (נעמי שמר). יהדות התפוצות נוכחת בכאב ובאתגר הגדול ביותר של קיומנו, כל כולה איתנו. המשך הבניה וגאולת ישראל תהיה מתוך היכרות מעמיקה בין כל חלקי העם היהודי והכרה בתרומה המעשית, הרוחנית והערכית של כולם לקיומה של מדינת ישראל ולהמשך הצמיחה של העם היהודי בתפוצות ובארץ. הקשר שלי עם יהדות התפוצות נותן לי הרבה כח והשראה. הערבות והשותפות בינינו מרגשת מאוד ומחזקת. הקשר ההדדי מאפשר לחוות את השונות, ללמוד מהיצירתיות ולהכיר בהתמודדויות של כולנו.
דותן אריאלי, קהילות וחינוך

מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית, על אדמת המולדת, בעיר תל-אביב, היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948.

מגילת העצמאות היא יצירה של חזון בתוך מציאות של שבר ומלחמה. היא קוראת בתוך רגע בו טרם ברור ה"איך", אבל ברור ה"מה". המילים מספרות סיפור: איך הגענו לארץ זו, ואיך המקום הזה יראה.
ובסוף, ברגע החתימה, מופיע "צור ישראל", היא האמונה, היא הרוח.
ויש את "הננו חותמים בחתימת ידינו" – ובכך נתחייב לשלוח ידינו בעולם החומר והמעשה, ולגרום לדברים לקרות.
יש מקום: תל אביב.
וזמן: 14 במאי 1948.
רגע אחד במקום ובזמן. הווה מתמשך שאנחנו חיים עד היום.
ואני שואלת אותנו: מה עכשיו? מה הקול שנרצה להביא?
קול של חזון המחובר למציאות, ומעודד אותנו ליצור את המציאות והבית שנרצה לחיות בתוכו.
נעמי עיוואן קרן, קהילות וחינוך