דברים שאמר ליאור סלע, ראש מכינת רבין, בטקס סיום השנה של המכינה:
צוות יקר, הורים ומשפחות יקרות, מחזור כ"ז בוגרים ובוגרות אהובים ואהובות.
היום אנחנו מציינים את סיום שנת המכינה. שנה שהתחילה בתוך מלחמה, עם אזעקות ופינויים מהשלוחות, מסתיימת כשאנחנו עדיין בתוך מלחמה, סביבנו עדיין אזעקות ונפילות. אבל אולי בהקבלה מסוימת לתהליך שעברתם במהלך השנה הזו, אנחנו פה, מתנדבים, תומכים האחד בשנייה ומסיימים את השנה הזו בעשייה וביחד, ועל כך אני גאה בכם ובכן מאד.
בארבעה בנובמבר 1995 נרצח ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון יצחק רבין. אין לי את היומרה או הכוונה לנסות לנחש מה היה רבין עושה אחרת או מה היה קורה אם או אם לא… אני כן יודע, שמבחינת מעשיו – אחריות ויוזמה הובילו את דרכו, ואם הייתי יכול לבחור שני דברים עיקריים שתקחו איתכם/ן משנת המכינה, הם אחריות ויוזמה.
קחו אחריות. על עצמכם/ן, על הקהילה שלכם/ן, על הסביבה שלכם/ן. אם משהו מפריע לכם – קומו ועשו מעשה. נסו להשפיע ולשנות. יש כל-כך הרבה מה לשנות ועל מה להשפיע בחברה שלנו. רוב האנשים מחכים שמישהו יעשה משהו, בעיקר כדי שיוכלו לשבת בצד ולהגיד מה היה צריך לעשות. אני מבקש מכם ומכן שלא להיות כאלו. "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום!" קומו ועשו מעשים בעולם. לא הכל יצליח בפעם הראשונה אבל "לא עלינו המלאכה לגמור, ואין אנו בני חורין להיבטל ממנה". הניחו עוד לבנה בבניין הבית. אל תהיו אדישים למציאות ובכך חלק מהבעיה, נסו להיות חלק מהפתרון.
אחרי שעשיתם/ן מעשה – דעו לעמוד מאחוריו גם אם לא הצלחתם/ן. לא תמיד תקבלו חיבוקים ופרגונים על המעשים שלכם/ן. עליכם/ן לפתח עמוד שדרה מוסרי שינחה אתכם/ן ויעזור לכם/ן לעמוד בסערות עתידיות. גם אם טעיתם/ן קחו אחריות. יש השלכות למעשים שלנו תמיד. קחו אחריות, תלמדו את הטעות, לעיתים תשלמו מחיר ותמשיכו בדרך, התלם ארוך.
חיים קהילתיים תוך חיפוש ויצירת משמעות הם לא חיים קלים. הם דורשים מאיתנו כמעט כל יום לבחור מחדש, לשאול שאלות, להטיל ספק במעשים שלנו, להודות בטעויות ולחשב מסלול מחדש אל עבר היעד, שמי יודע אם בכלל נזכה לראותו, אבל בחרנו להקדיש את העשייה שלנו לקדם אותו. הרבה יותר קל לחיות חיים אינדיווידואליסטים, בהם הדאגה העיקרית היא כיצד אני מקדם ודואג לעצמי ולקרובים אלי. יש משהו מעייף וסיזיפי בשאלה התמידית כיצד מה שאני בוחר/ת משפיע על הסביבה שלי הקרובה והרחוקה. זה מתיש ועלול להביא לכדי ייאוש וויתור. הרבה יותר קל להתמודד עם הקושי כשיש סביבכם/ן חברה של אנשים, חברים, שותפים לדרך, שחושבים לפחות בחלק ניכר מהדברים מחשבות דומות. איתם אפשר לשתף פעולה, לקדם במשותף דברים וגם להיתמך ברגעים הקשים שיבואו והם יבואו.
כשעשיתי את הטיול אחרי שחרור שלי בשביל ישראל, בדיוק יצא אלבום חדש של שלמה ארצי. באחד השירים הוא כתב: "אדם צריך שתהיה לו מילה, קצת מקום בעולם, אהבה לא נשכחת. וקול אמיתי לתפילה ורגע מושלם כדי לתת ולקחת. ולא לפחד מהפחד". אני יודע, הוא לא רחל ואפילו לא א"ד גורדון, אבל עבורי, תוך כדי הצעידה בשביל, המילים הללו עזרו להגדיר מה הייתי רוצה לייצר לעצמי בשלב הבא של חיי. קודם כל, כדי שתהיה לי מילה שאני יכול לעמוד אחריה – אני צריך תפיסת עולם ואת היכולת לבטא את עצמי. להסביר למה אני חושב שצריך לעשות ככה או ככה ולא רק להסתפק בתחושת בטן שזה המעשה הנכון. אחרת יפרקו כל טיעון שלי בטיעון נגדי ויערערו אותי יחסית בקלות. אני צריך מקום בעולם בתוך חברה שעוברת ללא הרף תהליכי ניכור ושרוב בני האדם בה מתמודדים, במודע או שלא, עם בדידות. אני צריך למצוא לעצמי עוגן חברתי, קהילה, חבורה קרובה של א/נשים, שאני יכול להישען עליהם, לבנות ולהיבנות איתם/ן להיתמך ולתמוך כשצריך. קול אמיתי לתפילה עבורי הוא היכולת לפתח עמוד שדרה ערכי ולעמוד על מה שאני מאמין בו. להבין ולזקק את מה שחשוב לי בעולם מספיק כדי להיאבק עליו ולהיות נכון להגיד אותו, ואם צריך להיאבק עליו גם אם הוא לא הדעה הרווחת מסביבי וגם אם זה מייצר לי עימותים או חיכוכים עם הסביבה וזה קשה. זה שריר שצריך לאמן אותו ולהתמודד באמצעותו עם המציאות. אחרת המציאות ושגרת החיים תכפה עלי, עלינו, את המיינסטרים מבלי שיש לנו אפשרות בחירה אמיתית. כשיש לנו את אלו (תפיסת עולם, קהילה תומכת, עמוד שדרה ערכי) הרבה יותר קל להגיע לרגע המושלם שבו אפשר גם לתת וגם לקחת. זה מתח מורכב שהרבה אנשים לא מצליחים לפתור – מתי לתת, מתי לקחת. יש אנשים שיודעים כמעט רק לתת, וזה ממש לא טוב כי הם מוותרים על עצמם/ן, והם הרבה פעמים מוותרים על האינטראקציה ההדדית בין בני אדם. הם עובדים רק בכיוון אחד, נותנים והרבה פעמים מקטינים/ות את עצמם/ן ומתכופפים בשם חוקים וסדר חברתי קיים. בצד השני של המתח יש את האנשים שחיים את חוקי השוק/הטבע – זה או שאתה נותן ואז אתה פראייר שכולם ינצלו, או שאתה בצד החזק שלוקח. ובחוקי הטבע והשוק כולם (כך מלמדים אותנו) רוצים להיות בצד החזק. לקח לי הרבה שנים וטיול אחד מדהים בשביל ישראל להבין שאני כמו רוב האנשים לא מאוזן, ושאני צריך לעבוד על עצמי. שזה לא דיכוטומי, או שאני נותן או שאני לוקח. ברגע שיהיו לי חברה תומכת, מספיק ביטחון ועמוד שדרה לתת באמת באהבה, בלי לחשוב מה יצא לי מזה בהמשך או איך אולי מסדרים אותי עכשיו, אז אני אוכל גם באמת ליהנות מלקבל בלי לחשוב מה "באמת" מי שנותן לי עכשיו רוצה ממני, ואולי להרגיש חייב להחזיר בהמשך. הרבה שנים ניסיתי להימנע כמעט לחלוטין מקבלה, מתוך רתיעה מהמחשבה שמישהו/י ירגישו או שאני ארגיש שאני חייב משהו למישהו/י. בדיעבד זו חוויה חברתית איומה ונוראה. ורק כשמצאתי את האיזון אצלי והצלחתי ללמוד גם לקבל באהבה, הצלחתי גם לתת באהבה, וזו כבר חוויה אנושית נעימה ומעצימה בהרבה.
ולסיכום: לא לפחד מהפחד . פחד הוא אינסטינקט קדום וטבעי שקיים בכל אחד/ת מאיתנו. החברה המודרנית מנוכרת ולא מחוברת מספיק לאינסטינקטים הטבעיים שלנו, אז פיתחנו פחד מהפחד. תחושת הפחד כשלעצמה כבר יכולה להוציא אותנו מאיזון ולדרדר אותנו לפעמים לחרדות. אבל הפחד הוא אינסטינקט שנועד להזהיר אותנו, לחדד את החושים שלנו ולשמור עלינו. אם ננהל אנחנו את הפחד, נהיה קשובים לו ונהיה שקולים בעקבותיו, אז נרוויח ממנו. אם ניתן לפחד לנהל אותנו – נהיה משותקים, ולרוב נקפא במקום מבלי שתהיה לנו יכולת אמיתית לפרוץ דרך או לפעמים גם להתקדם בדרך קיימת. אז אל תפחדו לנסות לפרוץ דרכים חדשות, אל תפחדו להיכשל, ואל תפחדו לפחד. בהקשר הצבאי הבא עליכם/ן לטובה – מי שלא מפחד הוא לא אמיץ – הוא טיפש. מי שמפחד ובכל זאת בוחר לעשות מעשה – שם הגבורה והאומץ (הצבאיים והאזרחיים) יכולים להתגלות.
בוגרי ובוגרות מחזור כ"ז, תנו לשמש לעלות!
אנחנו חיים בתקופה שההיסטוריה תהיה חייבת לחזור אליה. בשלוש שנים האחרונות וברגעים האלו ממש מתחשלת האומה וערכיה לעשרות השנים הבאות. ובמאבק הזה על דמותה של החברה הישראלית אין לנו את הפריבילגיה להפסיד, ולכם/ן אין את הפריבילגיה שלא לקחת בו חלק.
מדינת ישראל רושמת הישגים צבאיים וטכנולוגים מרשימים לכל הדעות בשבועות האחרונים. אל תתבלבלו, אלו הישגים שמתאפשרים רק בגלל היותה של מדינת ישראל דמוקרטיה מערבית החולקת עם העולם החופשי ערכים משותפים. יש כוחות במדינת ישראל שרואים בציונות, שבבסיסה היא תנועה חילונית דמוקרטית, חמורו של משיח שמסיים בימים אלו את תפקידו ההיסטורי, ומבקשים להסיט אותנו לנתיב היסטורי של לאומנות, משיחיות, וחיים מתמידים על החרב ללא כל שאיפה להניח אותה עד סוף הימים. הם אינם רואים צורך במהלך מדיני שנבנה על המהלך הצבאי, מוצלח ככל שיהיה. הכוחות הללו, אם ימשיכו לכוון את הספינה, יעלו את כולנו על שרטון היסטורי ומסכנים בכך את המפעל הציוני כולו. מדינת ישראל והחברה הישראלית ראויים להנהגה, שרואה את אזרחי ואזרחיות המדינה שפועלת בשמם ועבורם. אנחנו ראויים להנהגה שמסוגלת לקחת אחריות על המעשים שלה, ולא לנהוג כממשלה הבורחת מבשורה, מלקיחת אחריות והתמודדות עם ההשלכות של המעשים ואי-המעשים שלה. עם מחלוקות פוליטיות אנחנו יכולים וצריכים להתמודד, הן חלק טבעי והכרחי בדמוקרטיה. אבל אנחנו ראויים להנהגה צנועה שאינה חושבת שהיא מתנת האל לבני האדם ונשענת, וודאי אחרי טראומות לאומיות, על מנדט ציבורי אמיתי, ואינה נרתעת מתחקיר אמיתי ומעמיק שימנע מאיתנו כשלונות כאלו בעתיד. כזו שמבינה שאחריות היא מושג כולל, על הצלחות ובעיקר בכשלונות.
אני מאחל לכם שתדעו בצמתי החלטה לסור מרע ולבחור בטוב. שתדעו למצוא את המשמעות בחייכם הבוגרים. מאחל לכם/ן ולנו חיים של שותפות ושל יחסים אנושיים מיטיבים. שתמצאו במכינה ובתנועה שותפים גם לעשייה וגם להנאות של החיים. שתזכרו שביקורת מגיעה מתוך אכפתיות, אהבה ורצון לעזור ולשפר, להבדיל משיפוטיות.
בתפילה ובמעשים לשובם של 50 האחים והאחיות שלנו מהשבי בעזה – החיים לשיקום והמתים לקבורה. שישובו כל כוחות הביטחון בשלמות הגוף והנפש.
הרבה מילים נאמרו ויאמרו בשבוע האחרון, אבל רגע לפני שאתם/ן ממשיכים/ות לפרק הבא חשוב שתזכרו ש"אין לנו ארץ אחרת", ואנחנו לא נוותר עליה, נמשיך "להזכיר לה ולשיר כאן באוזניה, עד שתפקח את עיניה".
חזקו ואמצו,
ליאור
