בעד חיים. חיים ביחד

הפגנה באוניברסיטה העברית

כבר כמה ימים שאני מסתובב עם תחושת מועקה קשה שמשתקת אותי ולא מרפה. זו אותה תחושה שהרגשתי בשנה שעברה כשירושלים בערה לי מתחת לאף. תחושה כאילו כל האופטימיות נשאבה מהעולם בן רגע, ואזיקי ברזל קושרים אותי לספה ולא נותנים לי לקום.
אני אף פעם לא חוסך ולא מסתיר את דעתי מאחרים. לא כאדם, לא כמחנך ולא כסטודנט. אבל למאות ההודעות שהציפו את קבוצות הווצאפ של החוג שלי השבוע פשוט לא הייתה לי תשובה. כלום. שיתוק מוחלט. עם כל אירוע שהתווסף למשוואה – מפגן ההזדהות, מעצר הסטודנטים הפלסטינים, הפוסט של האגודה (ואז הורדת הפוסט של האגודה) והתגובה של התאחדות הסטודנטים להחלטת בג”צ על פרס ישראל – השיתוק רק החמיר. הרגשתי חרא עם זה. הרגשתי שאני מפקיר את הבמה להפצת כעס, שנאה וכוחניות, בלי שאני מסוגל אפילו לנסות ולהתמודד עם כמויות הרפש והארס האדירות שליוו כל הודעה והודעה. אתמול הבנתי למה.

ככה נראה הקמפוס שלי, הר הצופים, ביום שלישי האחרון בשעות הצהריים: מצד אחד מפגינים עם דגלי ישראל, מצד שני מפגינים עם שלטים בערבית, ומסדרון ביטחון עם מאבטחים באפודים זוהרים שחוצצים ביניהם. אבל התמונה הזו היא לא סתם התגוששות בין תומכי-מתנגדי סוגיה כלשהי. היא מייצגת בדיוק את מה ששיתק אותי.
כי בימים האחרונים, בדיוק כמו בחודש מאי האחרון, אני מרגיש כאילו מחייבים אותי לבחור צד. או שאני ‘בעד הציונות’, בעד המדינה, אחד שמניף בגאון את הדגל, שלא מתבייש, לא מתנצל ולא מרכין ראש, שחייב להפגין כוח ועמידה איתנה למול האיום התוקפני, הטרור והערבים – באופן מלא ובכל מחיר שלא יהיה. או שאני נגד המדינה, ובעד הערבים, ובעד פיגועים, ובעד הרג ומוות של חפים מפשע. אין מקום באמצע, אין מקום לדעה מורכבת. ולתוך המשוואה הזו מתחילים מסביבי למיין את כולם: התאים ה’לאומיים’ לצד ‘של ישראל’. התאים השמאלנים, הנהלת האוניברסיטה וכמובן – איך לא – אגודת הסטודנטים לצד ‘של הפלסטינים’. אוי, מה היינו עושים אם לא הייתה אגודת סטודנטים להאשים בכל דבר?
אז הנה החרא מול הפנים שלי. ועכשיו צריך להצליח למצוא את הכוחות לבחור אחרת. לבחור לעמוד במסדרון שבאמצע, ולא עם אפוד זוהר שבא לסמן הפרדה, ולהצליח בתוך התוהו ובוהו להגיד באומץ עמדה אחרת, מורכבת יותר, שלא מוכנה לשתף פעולה עם משוואת השמאל=ערבים=בוגדים=טרור=דאע”ש. אז הנה, אומר זאת כאן, ומקווה שאצליח למצוא את הכוחות להגיד את זה כמה שיותר בתקופה הקרובה:

אני בעד חיים ונגד טרור והרג של בני ובנות אדם, לא משנה מי הם ומאיזה מוצא, דת או לאום. טרור הוא טרור ורצח הוא רצח. אני בעד מדינת ישראל ונגד הכיבוש. אני ציוני ורוצה לחיות במדינה יהודית וגם מכיר בזכותם של הפלסטינים לעצמאות לאומית. אני בעד הזכות להפגין ובעד חופש הביטוי, גם של מי שמתנגד לדעות שלי. אני נגד גזענות, ונגד אלימות בכלל, ונגד אלימות משטרתית בפרט. אני מפחד להסתובב ברחוב בימים כאלה אבל מבין שגם פלסטינים מפחדים מכל שוטר או חייל שעובר לידם. אני בעד שותפות אמיתית בין יהודים וערבים, ואני מאמין שזו הדרך היחידה שלנו להגיע לחיים שלווים ובטוחים בארץ הזאת, ביחד. ולפי כל זה אני פועל תמיד, ובתקופה הזאת במיוחד. ולפי זה אני מחנך תמיד, ובתקופה הזאת במיוחד, ומקווה שחברי וחברותי למקצוע יצטרפו לקריאה הזו.
ובקריאה שנייה, אולי זה בכלל לא מורכב. זה דווקא מאוד פשוט:
אני פשוט בעד שוויון ערך האדם, וזהו. בלי אבל ובלי הסתייגויות.

טל ורדי, חבר תנועת הבוגרים, סטודנט באונ’ העברית.

אהבת? אפשר לשתף בקלות

Facebook
Twitter
Email
Print
WhatsApp
Telegram
דילוג לתוכן