מאה שנה ל”ליל העשרים” – הציווי לא להתייאש

קטיף בעין גנים 1923

הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני, מתוך אתר פיקיויקי

“ומי שלא היה פה הלילה, ליל העשרים באוקטובר, יוכל אחר-כך לספר אגדות לילדים על הדברים שהאמנו בהם, ובשמם יצאנו לרשת בני-אדם אחרים, לרשת ארץ. והזמן, כמו ילד קטן שאינו יודע מה הוא עושה, הוא כבר ישחק בנו את משחקיו”. במילים הללו מסתיים מחזהו של יהושע סובול “ליל העשרים”, אותו כתב בצד המערבי של תעלת סואץ, בסוף שנת 1973. הוא היה אז חייל מילואים הלום מלחמת יום הכיפורים, שניסה להסתכל אחורה אל ההיסטוריה הארץ-ישראלית הקצרה, לבחון היכן טעינו, ומתי בדיוק עשינו את הפנייה הלא-נכונה שהסיטה אותנו מן הדרך.

באוקטובר 1920, החודש לפני מאה שנה, עלתה קבוצת חלוצים נלהבת, בוגרי “השומר הצעיר”, אל ביתניה עלית, וניסתה להגשים בחיי הקבוצה את כל הרעיונות הנעלים שהפעימו אותם: שוויון בין גבר ואשה, אהבה אנטי-בורגנית, חברוּת המבוססת על כנות, תיקון נפש האדם מן הקנאה, הרכושנות והאגואיזם. זאת, כמובן, מבלי לדלג על מה שהיה מובן מאליו לכל חלוץ וחלוצה בעת ההיא: עבודה עצמית, כיבוש הארץ, שותפות, שפה עברית, צניעות והסתפקות במועט.

אותו לילה, “ליל העשרים”, התרחש במציאות. סובול ליקט פנינים מספר היומן “קהיליתנו” שהוציאו אנשי ביתניה עלית מיד אחרי שירדו מן ההר, והטעין אותם בדרמה, שממילא היתה שם בשפע. כשכתב את מחזהו לא שיער המחזאי כי כמה עשרות שנים לאחר מכן יהפוך “ליל העשרים” לטקסט מכונן בנפש דור חדש של חולמים ומגשימים. הסיפור החזיק בחובו תכנים שהפעימו, וממשיכים להפעים, את מי שמחנך את עצמו/ה ואת חבריו לאי-השלמה עם המציאות המעוותת. בסדנאות אפעל (לפני 40 שנה), במדרשה באורנים (לפני 30 שנה), במכינת רבין (לפני 20 שנה), ובתנועת “החלוץ” (לפני 10 שנים), ועד ימינו אלה ממש – הפך סיפורה של ביתניה עלית, והמחזה “ליל העשרים” שהחיה אותו, למקור מכונן, המטעין אנרגיה ואמונה לחולמים ולמתקני עולם צעירים.

על אף הבוסריות בַּמעשה של החלוצים ההם, יומרותיהם לתקן עכשיו ומיד את כל מה שמקולקל בנפש האדם והחברה, וכישלונם המהדהד, מחזיק סיפור ביתניה עלית (והמחזה, שהפך להצגה מצליחה מאין כמותה) את האמונה באדם ובטוב, את החובה לנסות ולתקן, ואת הציווי לא להתייאש, גם כשהלילה ארוך והשחר רחוק. האין זה מסר חשוב מאין כמוהו בימים אפלים אלה?

מוטי זעירא, ממייסדי המדרשה באורנים