כשהייתי ילדה נהגתי לתקן את החברים שלי בעברית. זה לא היה אישי וגם לא בגלל שחשבתי שאני חכמה יותר. ככה הייתי רגילה, כיוון שתיקנו אותי בבית. בסדר, מאז אני כבר לא עושה את זה ורק סובלת בשקט כשמישהו אומר ‘בַּפוֹעַל’, בפ”א רפה. מה אכפת לי בעצם? ולמה כל כך ברור לי שאין מצב שאני אתן לבן שלי לטעות בעברית – כלומר, כל כך ברור לי שאתנהג בדיוק כמו ההורים שלי?
העברית היא חלק מהסיפור שלנו כעם וכמדינה: היא נשארה כשפת הקודש של יהודים בגולה במשך אלפי שנים, מאז הפסקת הדיבור העברי בתחילת האלף הראשון לספירה, והיא הנס הלשוני שדרש מאמצים ועבודה קשה מצד החלוצים והציונים בגולה ובארץ ישראל, בתחילת המאה העשרים.
העברית היא שפה ייחודית, בנויה טלאים ושכבות, רבדים עמוקים וציפויים חדשים. היא לא שפה עתיקה כל כך – יש רבות שדוברו ולבטח נכתבו הרבה לפניה – אבל היא ודאי אחת העתיקות ששרדו עד היום. מאז שהתחילו לדבר בעברית, לפני כמעט 3000 שנים, נוספו לנו מילים רבות מאכדית, אשורית, ארמית לרוב, פרסית, יוונית (כל אימפריה ששלטה על המזרח התיכון השאירה בנו את חותמה), וכמובן ערבית, יידיש, אנגלית, רוסית ועוד ועוד (כל עדה ותפוצה יהודית הכניסה את תרבותה לתוך העברית). הכתב המרובע הכל-כך מזוהה שלנו נלקח בכלל מהארמים ומהפיניקים. אבל יש שני דברים שהם רק שלנו: רק בעברית ישנה מילית הנצרכוּת “אֶת” (ידעתם שבן גוריון ביקש לבטל אותה?), והעברית היא השפה היחידה בעולם שדיבורה הופסק והוחזר באופן מלא כשפת אם. זה מראה על נחישות והתמדה שמביאות לתוצאות.
אז כן, בן שלי, תתחיל להתכונן, כי אני אתעקש איתך: אומרים שלושה שולחנות ולא שלוש, לובשים מכנסיים ולא מכנס, וחובשים כובע ולא שמים. סליחה, כן? פשוט, “רק שיר עברי מרעיד בלי פחד את האמת מול השקרים, רק שיר עברי עולה ביחד בחלומות האוהבים”… (איתן גלס).
ובכל זאת, איחול אחרון מהלב: שבכל זאת ניתן לעברית גם להשתנות, להתאים לתקופה בה אנו חיים, וניתן לה להיפתח קצת ולהתאים את עצמה לשוויון מגדרי. יום השפה העברית שמח!
אורי דרור, בוגרת מכינת רבין, מחזור ט”ו