כמה קשה לדבר היום עם צעירים על ציונות. כשפותחים את אתרי החדשות ואמצעי התקשורת השונים, נחשפים לפרובוקציות, קיצוניוּת, שיח של קצוות והפרדה. קשה לראות בעיני רוחנו מה הנתיב הנכון, מהי הדרך, מהי הציונות. כך כתב אמיר גוטפרוינד בספרו “העולם, קצת אחר כך”: “כמה קלה היתה הציונות כשכל כולה היתה כיסופים לציון. בכל מקומות הגלות, בפולין וברוסיה ובתימן ובמרוקו הראתה המחט היכן הכיוון, מה נדרש לעשות. אבל מרגע שבאנו לכאן, לציון, השתגעה המחט. כאן נכון, שם נכון, והכל סחרחר” (עמ’ 86). אבל מה עושים כשאצל חלק מהנוער האווירה היא שבכל מקום לא-נכון?
אחד האתגרים שלנו היום הוא לפתח גישה חיובית כלפי הערך הגדול הזה, שיכול להיתפס אצל הציבור – צעירים ומבוגרים כאחד – כמושג מיושן, שכבר אפשר להתקדם ממנו. לפי גישה אחת, הציונות השיגה את מטרתה – בית לאומי לעם היהודי – ועכשיו פנויה הדרך למטרות חדשות. גישה אחרת גורסת כי בשם ה”ציונות” נעשים מעשים שגורמים ליחידים.ות להתרחק ממנה. גישה שלישית מבטאת התנערות, כמאמר ליאור שליין: “אל תשאל מה המדינה עשתה לך, תשאל מה אתה יכול לעשות לה בחזרה!”. בתקופה כל כך אינדיבידואליסטית, שלא נאמר נרקסיסיטית, שבה כל השיקולים נצבעים בחישובי עלות-תועלת, המושג ציונות, ואמירות כמו “לקשור את חיי בחיי המדינה או העם”, עלולים להישמע מנותקים.
אני חושב שסוד הקסם של התוכניות החינוכיות שלנו הוא שהן מצליחות להוציא את העוקץ מהמושג הזה, וגם אם מגיעים אלינו צעירים רחוקים או אפילו מנותקים מעולם הערכים הזה – הסביבה, המדריכים, פירוק המושגים ובנייתם מחדש, מצליחים לצבוע את העשייה ותמונת העתיד שלהם בצבעים יותר אופטימיים, שקשורים לתמונה גדולה ומכנה משותף.
היופי הגדול בגיל הזה שבו חניכינו נמצאים, הוא שהלב עדיין פתוח ופנוי לאמץ רעיונות גדולים ולהכניס שיקולים אחרים לתוך ההכרעות היומיומיות, כמו שהבין וניסח יצחק שדה בפנייתו אל הנוער בישראל:
נוֹעַר, שְׁמַע!
מישהו אי שם מחזיק את מאזני חיינו בידיו,
וכפות המאזניים עולות ויורדות, עולות ויורדות.
על הכף האחת – שואת ישראל, תקומת ישראל ומלחמת ישראל.
ועל הכף השנייה: תככי מסחר ופוליטיקה, והתככים – משקלם כבד מאוד.
נוער, זכור: בבוא השעה, השלך עצמך על כף המאזניים.
השלך עצמך בכוח ובאומץ!
זה יכריע, המאזן ישתנה!
נוֹעַר, שְׁמַע!
בברכת חג עצמאות שמח
דן ורדי, ראש מכינת רעות