חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

לעולם לא עוד – לאף אדם

יתומים ניצולי שואה במחנה עתלית 1944

יתומים ניצולי שואה במחנה עתלית, יולי 1944. צילום: זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי

יום הזיכרון לשואה ולגבורה יואר השנה באור אחר.
באלפי הטקסים שנערכים ברחבי המדינה מדי שנה ביום השואה נשמעת הקריאה ‘לזכור ולא לשכוח’. מאז שאנחנו קטנים מספרים לנו על זוועות השואה ומצווים עלינו לזכור ולספר על ההשמדה והסבל שחווה העם היהודי באותה התקופה. המשא של זכר השואה מלווה את החברה הישראלית כולה כל השנים, הגם שמעטים כבר הניצולים והעדים שחיים בינינו, ועל אף המרחק הרב והזמן שחלף מאז אותם המאורעות. לא בכדי בכל פעם שהשיח הציבורי או הפוליטי בישראל נוגע בזכרון השואה בדרכים שונות כגון קריאות ‘נאצים’, שימוש בטלאי צהוב או מדי חייל גרמני – המדינה כולה גועשת. אבל השנה יום השואה מקבל גוון אחר, שמשפיע ישירות על הציווי ‘לזכור ולא לשכוח’ את נקודת השפל האנושית הזו.
המלחמה המתרחשת כבר חודשיים באוקראינה, והמקום שמדינת ישראל בוחרת לעמוד בו בזירה הבין-לאומית ביחס למלחמה, מחייבים אותנו לשאול ברצינות: האם אנחנו באמת זוכרים? המוני הפליטים שמחפשים מקלט במדינות אירופה וגם בישראל, וקריאות האוקראינים לעזרה וסיוע כלכלי, צבאי ודיפלומטי למול פלישתה של רוסיה, צריכים להעביר זרם של צמרמורת בגופם של כל אזרח ואזרחית ישראלים.
בנוסף למאורעות באירופה, השנה חל יום השואה בשבוע אחד עם יום הזיכרון לרצח העם הארמני, שהתרחש לא הרבה זמן לפני שואת היהודים. האירועים הללו מחייבים בחינה מעמיקה – עד כמה אנחנו באמת מקיימים את הציווי הכל-כך מוכר? האם באמת אנו זוכרים ולא שוכחים? ואם כן – האם אנחנו זוכרים רק את המקרה הפרטי שלנו, או שאנחנו מצליחים לזכור ולהכיר גם בסבל של אחרים?
ביום השואה הזה חשוב שנזכור שאין לנו מונופול על סבל, ושהלקח אותו אנחנו צריכים ללמד הוא “לעולם לא עוד”. לא לנו, ולא לאף אדם.

אהבת? אפשר לשתף בקלות

Facebook
Twitter
Email
Print
WhatsApp
Telegram
שם פרטי*
שם משפחה*
דוא"ל*
דילוג לתוכן