שלושה שבועות מתחילת השנה במכינת רבין, רגע לפני יום כיפור, זה זמן מתאים לצאת לסידרת גיבוש. שני לילות ושני ימים של טיול רגלי בצפון, בשלושה נתיבים נפרדים, שנפגשים בסופם:
שלוחת חיפה: משדה אליעזר דרך נחל דישון ונחל צבעון אל הר מירון
שלוחת אדמית: מאבירים דרך חורפש ונחל נריה אל הר מירון
שלוחת מזרע: מצפת דרך נחל עמוד אל הר מירון.
הטיול דרש מהמכינאים והמכינאיות לצאת מאזור הנוחות, להתאמץ, לבקש עזרה, לתת עזרה ולהתגבר על קשיים פיזיים וחברתיים בכוחות משותפים. הציוד על הגב, הבישול והלינה בשטח. ביום הולכים, מטפסים, צופים למרחק, בערב – פעילויות קבוצתיות ושיחות. זה גם זמן רצוף של כל קבוצה עם המדריכ.ה שילוו אותם לאורך השנה, בקשר קרוב עם כל אחת ואחד ועם הקבוצה כולה.
“בּכּשרוֹן אחד אמנם אנוּ מבוֹרכים, זהוּ הכּשרוֹן אשר שלוֹם אַש קוֹרא לוֹ ‘כּשרוֹן לארץ–ישׂראל’” (ברל כצנלסון). ברל אמר את הדברים ב-1921. האם לנו יש היום ‘כשרון לארץ ישראל’? ומה עושים כדי שיהיה? יצאנו ליומיים האלה כדי להתחבר לארץ לא מתוך הכיתה או המסך, אלא דרך הרגליים; וכדי להכיר, ואולי גם לאהוב – זה את זו, ואת הארץ – מתוך מפגש בלתי-אמצעי.
בסוף המסלול היה ממש מרגש להיפגש, כל השלוחות, בפיסגת המירון ולהשקיף מלמעלה על הדרך שעשינו, על הנוף הנפלא, היישובים והגבול הצפוני של הארץ. טקס הסיום, עם ראשי השלוחות וראש המכינה, כלל גם הענקת חולצות של “החלוץ”.
סידרת הגיבוש היתה שיא של תהליך הכניסה למכינה וההכרות איתה, ועכשיו כבר באמת אפשר להגיד: התחילה השנה! ✌️