25.11 הוא היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים. לאחרונה אנחנו שומעים על המון מקרים של אלימות נגד נשים. בעצם, כל שנה אנחנו אומרים את אותו משפט. כן, בכל שנה נדמה שאנחנו מגיעים לשיא חדש של הצפה בסיפורים ובעדויות על אלימות נגד נשים ועל פגיעה בזכויות נשים בארץ ובעולם. מאז מהפכת #MeToo נדמה שזה מדובר יותר, ושאנחנו מודעות ומודעים עוד יותר: החדשות מציפות אותנו בסיפורים על רצח נשים, בפרשיות ובחקירות על הטרדות מיניות; תוכניות תחקירים מספרות לנו מה קורה מאחורי הקלעים של הפרשיות הללו, ואפילו תוכניות ריאליטי כמו “חתונה ממבט ראשון” מעלות שאלות על יחס לנשים ועל הציפיות שלנו מגברים ומנשים בחברה.
יש משהו מבלבל בלגדול ולהתבגר בתקופה כזו: מצד אחד, השיח המוגבר מפחיד וגורם לעולם להיראות הרבה יותר מסוכן. תעצור את הקריאה ותרים את היד האישה שלא הלכה פעם ברחוב וחישבה לעצמה בראש מה תעשה אם גבר יתחיל לעקוב אחריה או יעשה לה משהו בדרך. ומצד שני, העולם נראה כאילו הוא משתפר, כאילו יש תקווה ויש סיכוי שבעתיד נוכל לפחד פחות, שהמרחב סביבנו יהיה בטוח יותר ושאולי, אולי, הבנות שלנו יגדלו בעולם תמים יותר.
לפעמים קשה להאמין: אישים שיש אודותם עדויות על אלימות נגד נשים ממשיכים להתראיין, להופיע ולהיות אייקונים תרבותיים (ולא מדובר רק ב”זמר הלאומי”), פרסומות סקסיסטיות ומיזוגניות ממשיכות לצאת בעלויות עצומות וגם להצליח, ועוד ועוד עדויות ממשיכות להישמע ולהתפרסם – חושפות לנו איך חיות חלק מהנשים בחברה שלנו במשך שנים, בתוך סכנה אמיתית בביתן.
אביעד משה, אמיר רז, וגם מקרים פחות טרגיים כמו ישי לוי ובעז בנאי, מראים לנו כמה האלימות נגד נשים מצויה בכל מקום, גם אצל הנורמטיביים ביותר ואפילו אצל “החבר’ה הטובים” – אתם יודעים, אלה שלא הולכים לכלא אלא הולכים לקרבי. אנחנו לא יכולים ולא יכולות לעצום עיניים, ולחשוב שאצלנו הדברים האלה לא קיימים. אין לנו פריבילגיה להוריד רגל מהגז, אין לנו פריבילגיה להפסיק לחנך ליחסים בריאים בינינו – בין כל המינים, ולטפל בכל שמועה, ובוודאי בתלונה, שמגיעה אלינו.
לשנה הבאה – בנשימת רווחה. חושבים שיבוא יום בו לא נצטרך יותר לציין את יום המאבק?