כשאני מלווה זוגות ובני משפחותיהם בתהליכים שהם עוברים לקראת החתונה, ולעיתים אף שותפה בהנחיית החופה ועריכתה, אני נפעמת מהרצינות בה הא/נשים הצעירים ניגשים לתקופה שמתחילה עם החלטתם להינשא ומסתיימת בחתונה עצמה, ובדרך בה הם ניגשים לתקופה זו במחשבה, ברגש ובמעשה. אני נפעמת מכיוון שבתקופתי לא נתנו דעתנו על עיצוב טקס החופה או מהלך הערב כולו, וגם לא דיברנו על רגשות סותרים – כמו שמחה, עצב של פרידה וחשש מפני העתיד – שנוכחים בדרך כלל באירוע כזה. היום הדברים הללו מדוברים.
אחד התהליכים המעניינים הוא זה שנעשה בין בני הזוג להוריהם. כמובן שבכל משפחה הדברים מתבטאים בצורה אחרת, אבל בכולן יש עיסוק בפרידה ממשפחת המקור ובהליכה אל משפחה חדשה שנבנית. העיסוק בפרידה חשוב מכיוון שהוא מאפשר להתבונן על כל ה”יש” שהיה עד עתה, וגם להתבונן על מה שהיה לא טוב ולהיפרד ממנו, כך שאפשר יהיה להתקדם ליצירה חדשה ממקום של פניוּת והתחדשות.
ניתן לדמות את חודש אלול ועשרת ימי תשובה לתקופה שבין ההחלטה להינשא לשלב החתונה. תקופת חגי תשרי נתפסת כהתחלה, כהזדמנות לבנייה ויצירה חדשות. חודש אלול הוא חודש של סיכום ופרידה וכן ציפייה לעתיד. פירוט שם החודש “אלול” כראשי תיבות של “אני לדודי ודודי לי” מרמז גם הוא לדמיון לחתן וכלה. דמיון נוסף אפשר לראות במנהג החתן והכלה בעדות אשכנז לצום ביום חתונתם ולהתפלל תפילת מנחה של ערב יום כיפור, הכוללת בתוכה וידוי שאותו אומרים גם ביום כיפור עצמו. אפשר לומר שזה הזמן שבו אנחנו מחליטים להתחדש, וכעת יש צורך לעשות את התהליך הנכון לקראת ההתחדשות. תהליך זה כולל גם הסתכלות אחורה.
להיפרד כדי להתחדש
כיצד ניפרד מהשנה הזאת באופן שיאפשר להתקדם אל התחדשות ותקווה? אציע התבוננות אחת שיכולה וצריכה להצטרף לנקודות מבט נוספות. חז”ל, במסכת “ברכות” בתלמוד, משווים בין תפילה לפרידה: “תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה. וכן לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר הלכה” (בבלי ברכות לא ע”א). נראה שהאמירה כאן היא שלתפילה ולפרידה יש צורך דומה של כוונה והתכוונות וכן צורך “לנקות” את המחשבה והרגש מאותם דברים שמפריעים להתכוונות זו. אצל חז”ל זה עצב ועצלות, שחוק וקלות ראש ודברים בטלים. ייתכן שנסכים עם רשימותיהם של חז”ל לגבי מה מעכב ומה מחזק וייתכן שלא, אך נדמה לי שהחיבור בין תפילה לפרידה יכול להוות מצע לצמיחה. תפילה היא בחירה בנקודת מבט – בין אם זו שיחה עם אלוהים ובין אם זו שיחה של האדם עם עצמו. יש מי שסבור שתפילה היא התבוננות החוצה ויש מי שסבור שהיא התבוננות פנימה.
לדעתי תפילה, ממש כמו פרידה, חייבת להתבונן החוצה ופנימה ולהיות מושפעת משניהם בו-זמנית – זה מה שקורה בחוץ וזה מה שקורה אצלי בפנים, והחיבור בין הדברים מייצר את ההתכוונות שלי לעתיד, את השאיפה שלי לתיקון, את המוטיבציה שלי להתחדשות. וכשאני מבינה מהם הדברים שאני מתפללת שיתקיימו, שאני שואפת ופועלת למענם, וכשמתבהר לי מה יש בתוכי, מה יש בקהילה שלי, מה יש בחברה שיכול לסייע בבנייה חדשה, אז אני יכולה להיפרד ממה שהיה ולהתחדש לקראת מה שיהיה. ואז אני גם יכולה לשים לב שא/נשים רבים סביבי שואפים לדברים דומים ולחבור אליהם. להיפרד ביחד, להתפלל ביחד, לתקן ביחד.
להיפרד ביחד, לתקן ביחד
אולי נוכל מתוך כך להבין מדוע התפילה המסורתית נאמרת בעיקר בלשון רבים. כמו שאומר האמורא אביי אודות תפילת הדרך: “לעולם ישתף אדם את עצמו עם הציבור. ואיך יעשה זאת? באומרו: יהי רצון מלפניך ה’ אלהינו שתוליכנו לשלום וכו'” (בבלי ברכות ל’ ע”ב, מתורגם). אפילו בזמן שאדם מתפלל תפילת הדרך על דרך שרק הוא עומד לנסוע בה, עדיין הוא מתנסח בלשון רבים, ומתוך כך הוא משתף עצמו עם הציבור ומזכיר לעצמו את צרכי הציבור ואת זיקתו אליהם, וזוכר שהוא אינו לבד. וכמו בני ובנות זוג שעושים תהליך מהיותם יחידים להיותם משפחה, כך חודש אלול וימי תשרי מזמינים את כולנו לעבור תהליך מפרטים בודדים לקהילה מחוייבת, לעשות את הדרך מפרידה להתחדשות.
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה!
שנה טובה!!
הרבנית דבורה עברון, מנהלת המכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום אור תורה סטון, לשעבר מרכזת שותפה של תחום נשים ומנחה בכירה במדרשה