מלחמה בשחיתות – משימה קבוצתית

“וּנְסַפֵּר בַּגּוֹיִים: יִשְׂרָאֵל הִיא מְדִינָה / וְגַם אֵין לִי אֵלֶיהָ חָלִילָה טִינָה / אַךְ נוֹדֶה כִּי הָיָה זֶה גַּם טוֹב וּבָרִיא / גַּם לַזָּר, גַּם לָאִישׁ הָעִבְרִי / שֶׁנַּחְזִיר אֶת יָשְׁרָהּ וְגַם אֶת טָהֳרָהּ / וְנַחְזֹר טִיפּ-טִפָּה לִימֵי זָהֳרָהּ. / רַק טִפָּה… // (רבקה זיו)

בשנים האחרונות עומדת השחיתות השלטונית במרכז העין הציבורית: תיקי נתניהו, קשרי הון-שלטון-עיתון, שרים נחקרים במשטרה, ועוד ועוד. כולנו מכירים את הפרשות האלה, וכולנו מכירים את המשפט שעולה כל בחירות: “מה זה משנה במי נבחר, ממילא כולם בכנסת מושחתים”. ולא שזה לא היה תמיד: רבין נמצא מחזיק חשבון דולארים שאסור על-פי החוק, דיין גנב עתיקות, שרון, אולמרט, דרעי (בגלגולו הקודם) ופוליטיקאים נוספים נחקרו והואשמו על עבירות שונות, וחלקם גם ישבו בכלא על כך. ואם כך היה תמיד – אז כך גם יהיה?

היום הבינלאומי למאבק בשחיתות, שחל ב-9.12, לא מתייחס רק לשחיתות של השלטון: מדובר גם בשחיתות בחברה הכללית, במוסדות ציבוריים ובחברות פרטיות (למשל עיתונים).

מקור המילה ‘שחיתות’ הוא בפיניקית, בה משמש השורש שח”ת במשמעות ריקבון וקלקול. השחיתות מקלקלת ומרקיבה אותנו כחברה, ואת נבחרי הציבור אליהם אנחנו נוטים (לפחות רוצים) לשאת עיניים. ואם כך, טוב הדבר שהשחיתות נמצאת בעין הציבורית הישראלית, טוב שהציבור פחות סלחן כלפי גילויי שחיתות וכלפי מעשים שאינם ראויים.

יש מה לעשות

בטיפול בשחיתות נדרשים שלושה שלבים:
1) הכרה בשחיתות, כולל בזו היומיומית שנסתרת לעתים מעין הציבור.
2) גיבוש קבוצה שתרצה לפעול נגד השחיתות הזו. אמנת האו”ם נגד שחיתות ממליצה לפעול בשיתוף פעולה בינלאומי, למשל בכל הנוגע לעניינים פיננסיים, כדי למנוע שחיתות של מדינה מסוימת כלפי האזרחים שלה או כלפי מדינות אחרות.
3) ולבסוף, פעולה לשם שינוי. תנועות כמו אומ”ץ ועוגן הצליחו לחשוף שחיתויות במוסדות ציבוריים ובמגזר הפרטי, והביאו לשינוי של ממש. ויש עוד דוגמאות רבות, מטרום קום המדינה ועד היום.

דוגמאות כאלה הן זריקת מרץ ואופטימיות למי שמעוניין לשנות את החברה ומתייאש לפעמים: אל תפסיקו לנסות, שכנעו חברות וחברים שלכם לפעול, כל אחד במקומו ובאמצעים העומדים לרשותו, ועוד “נַחְזִיר אֶת יָשְׁרָהּ וְגַם אֶת טָהֳרָהּ” של מדינת ישראל.