שלום רב שובך חיים נחמן

חיים נחמן ביאליק, 1932

חיים נחמן ביאליק, 1932

בי’ בטבת תרל”ג, לפני 149 שנים, נולד ברוסיה חיים נחמן ביאליק – משורר וסופר, מתרגם ומסאי, עורך ומוציא לאור, שהשפיע רבות על התרבות היהודית המודרנית. יצירתו ופעולתו לחידוש מתוך המקורות הן מהבסיסיים הרוחניים של המדרשה-החלוץ. לכבוד יום הולדתו ביקשנו מראשי.ות התכניות שלנו לבחור אחת מיצירותיו שמדברת אליהם במיוחד.

הרבה יעל קריא, רכזת האקוסיסטם במועצה אזורית מטה אשר, בחרה בשיר זֹהַר:
ביאליק מתאר לנו בשיר הזה תהליך שבו הוא נושם אל תוכו דברי סתר ודממה שיש בה איכות שקשה לפצח, מחפש את המעבר מן הגוף אל “אורו של עולם”. הוא לא יודע, שיכור, מתנדנד, מתחבא, עוצר, מתבונן, צופה ונצפה ב”עינו של עולם”, מגלה חברים, אינו יחידי ובודד עוד, מקבל עליו את סודותיהם וחותם בליבו את קולם.
ביאליק מכניס אותנו לעולם שבו הלא-מודע – הסתר, הדממה, ה”שכרות”, המחבוא, הרזים, האילמות – הינם חלק משמעותי מהמסע אל ה”זוהר”, אבני דרך שאין לדלג עליהן בדרך מן האני, אל החברה, אל האחד.
השורה האהובה עלי בשיר היא “מִגּוּפוֹ שֶׁל עוֹלָם אֶל אוֹרוֹ עָרַגְתִּי”. בשבילי זאת תפילה לעבור מראיית הגשמי והוויתו למהות הרוחנית של האינסוף.
יהי רצון שנדע לחוות, להיות ולהרגיש את הלא ידוע, לחבקו, לאמצו, לנשום אותו לתוכנו, לתת לו מקום ולמצוא לו שער.

אילנה עב”ו-גולן, רכזת האקוסיסטם בחיפה, בחרה בשיר אִמִּי, זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה:
כשקראתי את השיר הזה כילדה, התאור של ביאליק היה לי כל-כך מוחשי, שדמיינתי ממש את הרעב, את השבת ואת הדמעות האמיתיות של אמו. לא ידעתי להסביר במילים של ילדה את הפער הגדול בין קדושת השבת ומלאותה לבין העוני המרוד והקשה שהאם חווה, ונראה לי שגם היום איני מבינה. במשך שנים, כשהייתי רואה את אמי מדליקה נרות שבת, הייתי נזכרת באמו של ביאליק, בבחירתה ובדמעתה.

אור כהן, ראש תכנית “זרעי קיץ”, בחר שניים:
אני מאוד אוהב את המבוא של ספר האגדה. יש בו מין תמצית של החיבור החילוני ליהדות.
והשיר בֵּין נְהַר פְּרָת וּנְהַר חִדֶּקֶל מרגש אותי במילים, וגם בביצוע של איה כורם.

יוני יחיאלי, המנהלת הפדגוגית שלנו, בחרה את השיר צִפֹּרֶת:
הכרתי את השיר הזה בכיתה י״א, בשיעור ספרות. ביאליק כתב את השיר הזה כשהיה בערך בן 30, והמורה שלנו ניסתה למתוח גשר בין שנת 1904 לשנת 2006. ״תראו איך הוא מאוהב! כמה התחבטויות בנפשו של הגבר הצעיר, איך לממש את אהבתו לאשה שאיתה הוא מטייל ביער״. בגיל 17, כנערה ממוצעת, לא התחברתי. נדרשו לי עוד יותר מעשר שנים להיכנע למילותיו של ביאליק. אולי נדרשו לי השנים כדי להעמיק את הפליאה והאהבה לטבע ולבני האדם שסביבי בשביל להבין את התחושה: ״רגע אחד לי נדמה: ביער הלז, / המאפיל ומשיב צינתו עלינו, / גנוז מטמון מסתרים, המשומר מאז / ומעולם לשנינו – ״. רגעי ההתגלות של מטמון המסתרים הזה שביער, שנועד רק לי ולאהובי נפשי: פריחת נרקיסים שראינו, קוץ של דורבן שמצאו הילדים, תחרות: מי עומד יותר זמן על גזע העץ ששוכב על האדמה, מבלי ליפול. כל אחד עושה את תפקידו בעולם – היער שומר לנו מטמונים, וביאליק עוזר לנו לנסח את מה שעולה בנו מתוך כך.

חגי אפרת, ראש תכנית כפרי הסטודנטים, בחר את השיר שַׁבָּת הַמַּלְכָּה::
כשהייתי ילד, אימא שלי תמיד שמחה כבר ביום רביעי, כי מחר חמישי ואז ממש עוד רגע כבר שבת. הצייפיה לשבת הייתה חשובה כמעט כמו משבת עצמה. הבית האחרון בשיר מבטא בדיוק את זה: הַחַמָּה מֵרֹאשׁ הָאִילָנוֹת נִסְתַּלְּקָה – / בֹּאוּ וּנְלַוֶּה אֶת-שַׁבָּת הַמַּלְכָּה. / צֵאתֵךְ לְשָׁלוֹם, הַקְּדוֹשָׁה, הַזַּכָּה – / דְּעִי, שֵׁשֶׁת יָמִים אֶל שׁוּבֵךְ נְחַכֶּה… / כֵּן לַשַּׁבָּת הַבָּאָה! / כֵּן לַשַּׁבָּת הַבָּאָה! / צֵאתְכֶם לְשָׁלוֹם, מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם!

רותי זמיר, מנהלת משאבי האנוש שלנו, בחרה את השיר אל הציפור:
אני מאד אוהבת את ״שלום רב שובך ציפורה נחמדת״, שיר געגועים נוגע ללב עם השלכות אוטופיות.

ד”ר אליזבט גולדוין, מנחת בית המדרש “יוצרות ניגון”, בחרה את השיר מַקְהֵלַת נוֹגְנִים (יוסי בכינור, פסי בתוף) כי הוא עליז וחביב, ואת גילוי וכיסוי בלשון – מסה נהדרת על השפה, מה אפשר לבטא באמצעותה ומה שלא.

ד”ר מוטי זעירא בחר את השיר יֵשׁ לִי גָן:
“יֵשׁ לִי גָן וּבְאֵר יֵשׁ-לִי / וְעֲלֵי בְאֵרִי תָּלוּי דְּלִי / מִדֵּי שַׁבָּת בָּא מַחֲמַדִּי / מַיִם זַכִּים יֵשְׁתְּ מִכַּדִּי / […]
וְהַדְּלִי כִּלְבָבִי עֵר / נוֹטֵף פָּז אֶל-פִּי הַבְּאֵר / נוֹטֵף פָּז וְנוֹטֵף בְּדֹלַח / דּוֹדִי הוֹלֵךְ, דּוֹדִי הוֹלֵךְ.”
בחרתי את השיר הזה כי הוא חינוך מיני למתקדמים (או אולי למתחילים, שזקוקים לטקסט ולרמזים ספרותיים כדי לגלות את הנועז והארוטי בחיים…)

שרי ליינוובר, רכזת השיווק של מפת”ח, בחרה את השיר יָם הַדְּמָמָה פּוֹלֵט סוֹדוֹת:
השיר של ביאליק מזכיר לי את השיר “עיר קטנה” של יהודית רביץ: “מזל שיש לי מדרגות / שחצובות בתוך תוכי /שמוליכות למקום סודי”. כשרועש בחוץ אנחנו לא שומעים את עצמנו, וכשאנחנו לוקחים רגע ומשקיטים את העולם, ליבנו הומה ומדבר אלינו, ולפתע מבינים שאנחנו למעשה אחד, העולם שבחוץ ועולמנו.

רגב בן-דוד, רכז תחום ההגות, בחר מכתב של ביאליק לילדים, שבירכו אותו ליום הולדתו:
“ברכת ילדים כתפילתם, לא תשוב ריקם. על כן ערבו לי מאוד ברכותיכם, ילדי ישראל וקטניו. כולן כאחת: אלה שבכתב ואלה שבעל פה, בין שנאמרו בגמגום שפתיים חרדות ונכתבו ביד לא מלומדה ובין שנאמרו ונכתבו בעוז ובבטחה […]” ביאליק הבין בחושו הנפלא שתרבות יהודית-עברית צריכה להיבנות גם מלמטה למעלה, ולכן הפנה חלק לא קטן ממאמציו לשירים וסיפורים לילדים. המיוחד בכך הוא שזה לא היה נפרד ממפעלו התרבותי, אלא הוא הטמיע בעדינות את משקעי השפה העברית העתיקה בפי עוללים ויונקים.

אהבת? אפשר לשתף בקלות

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב print
Print
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב telegram
Telegram
דילוג לתוכן