היום לפני 45 שנה, ב-7 באפריל 1977, ממש רגע לפני הבחירות שיחקקו לנצח בהיסטוריה של ישראל כ’מהפך’, יצחק רבין, אז ראש מפלגת המערך, מודיע לתקשורת שהוא פורש מהנהגת המפלגה ולא יעמוד בראשה בבחירות הקרובות. הסיבה? שערורייה תקשורתית שכונתה ‘פרשת הדולרים’. לפני שעמד בראשות המפלגה ונבחר לראש ממשלה בבחירות 1974, כיהן רבין כשגריר ישראל בארה”ב. במהלך שהותו שם הוא ואשתו החזיקו בחשבונות בנק בהם הופקדו דולרים. עם חזרתם לארץ, ובהתאם לחוקי מדינת ישראל של אותה העת, אסור היה להם להמשיך ולהחזיק חשבונות בחו”ל והיה עליהם לסגור אותם. זה לא קרה.
במרץ 1977 פירסם העיתונאי דן מרגלית שלאה רבין עדיין מחזיקה בחשבון דולרים בארה”ב בניגוד לחוק. הפרשה עוררה סערה תקשורתית ופוליטית גדולה, אולי גם בעקבות פרשיות השחיתות שריחפו מעל ראשה של מפלגת המערך עוד טרם פרסום זה. דיונים ציבוריים ומשפטיים רבים ליוו את התקופה הפוליטית המתוחה הזו, ובסופם החליט היועץ המשפטי לממשלה אהרון ברק שלא להעמיד לדין את יצחק רבין, בטענה ש”רבין נענש עונש כבד על כך שנאלץ לפרוש מתפקידו. לא היה מקום להענישו פעם נוספת”. מתחילת הפרשה ולכל אורכה יצחק רבין הציב את עצמו כשותף מלא לרעייתו – בחשבון ובעבירה על החוק.
יש שיאמרו שפרס הדליף לעיתונאי את המידע אחרי שהפסיד לו בבחירות, יש שיאמרו שרבין פרש כי הבין שאין לו סיכוי לנצח בבחירות הקרבות, ויכול להיות שיש אמת בדברים. בהסתכלות מפוכחת לאחור אולי כדאי לדבר דווקא על הבחירה של ראש הממשלה המכהן דאז, ואולי גם המיועד, להעמיד עצמו כשותף מלא באחריות לדבר עבירה, החלטה שלבסוף הובילה אותו להתפטר מתפקידו כראש המפלגה. יהיו הסיבות אשר יהיו, רובנו ודאי נסכים שמחזה שכזה הוא על גבול הדמיוני היום, במציאות פוליטית שבה נבחרי ציבור בעיקר מתנצלים ומגנים, אך לעיתים רחוקות בלבד לוקחים אחריות. כנראה שיש סיבה שהמקבילה העברית למילה Accountability, אחריותיות, לא ‘תפסה’ בציבור ולא מוכרת בכלל בשפה.