עשור למחאה: פועלים לצדק חברתי

המחאה החברתית 2011

המחאה החברתית 2011. צילום: Hanay, מתוך ויקימדיה cc3

10 שנים עברו מאז המחאה החברתית הגדולה בתולדות מדינת ישראל. למעשה, המחאה החברתית הגדולה היחידה בתולדות ישראל. מחאות חברתיות קודמות כמו אירועי ואדי סאליב, הפנתרים השחורים, או הצעדה של ויקי כנפו אמנם זכו לתהודה ציבורית משמעותית אך היו מצומצמות בהיקף המשתתפים שלהן בפועל. מחאת קיץ 2011 היתה עצומה בקנה מידה ישראלי, אך גם בקנה מידה עולמי. היא התרחשה על רקע של מחאות נרחבות במדינות רבות בעולם, אך היתה גדולה מכולן בשיעור המשתתפים מתוך האוכלוסייה.

המחאה החברתית של 2011 היתה נקודת רתיחה של מרמור ותסכול הולך וגובר, בעיקר במעמד הביניים הישראלי ההולך ונשחק, ובעיקר בקרב צעירים. אחרי עשורים של הפרטה, קיצוצים בתקציב, הפחתות מסים וצמצום המעורבות הממשלתית בכלכלה – כולם מרכיבים בסיסיים בתפריט המדיניות הקפיטליסטית ניאו-ליברלית – יותר ויותר אנשים חשו שההבטחה הקפיטליסטית לשגשוג, צמיחה, מוצרים זולים בשפע ועליה מתמדת ברמת החיים – לא התממשה ופסחה עליהם. יותר ויותר צעירים חשו שנפרם הסכם היסוד של הכלכלה המודרנית, ההסכם הבלתי כתוב שעל פיו אם נלמד בבית הספר, נרכוש מקצוע, נעבוד ונתאמץ – יהיה בסדר. והנה המשק צומח, האבטלה יורדת, אבל התחושה של רבים היא שהם עשו את כל מה שהיו אמורים לעשות – ועדיין מתקשים לסגור את החודש.

מחאה מוצדקת שנכשלה

התחושות גובו בנתונים. המחקרים הראו שמספר המשכורות שישראלי ממוצע זקוק לו כדי לרכוש דירה עלה דרמטית בשנים שקדמו למחאה; שנתח גבוה מהמסים בישראל מוטל על מעמד הביניים במקום על העשירים; הפערים החברתיים התעצמו לרמות מדאיגות; הישראלית הממוצעת עובדת שעות רבות יותר בשנה ממרבית העובדים במדינות המפותחות אך מקבלת שכר נמוך ממקביליה באירופה, ושהמחירים בתחומים רבים בישראל – גבוהים. השירותים הציבוריים שהישראלים מקבלים – בחינוך, בריאות, רווחה, תשתיות ותחבורה ציבורית – נשחקו והתדרדרו.

התקשורת מסגרה את המחאה כ”מחאת יוקר המחיה”, ועסקה רבות במחירים הגבוהים בישראל, באופן שהזמין פתרונות מהסוג הקפיטליסטי – הסרת רגולציה והפחתת מכסים על מנת להגביר את התחרות ולהוזיל מחירים. במבט לאחור, ניתן כבר לראות בבירור את מה שהסוציאל-דמוקרטים שבינינו אמרו כבר אז – הפתרונות האלה לא הועילו. המחירים לרוב לא ירדו, ובמקרים אחרים ירדו בצורה זניחה. במקביל הם הובילו לפגיעה בעובדים ישראלים ובעסקים מקומיים.

אך המחאה לא הייתה רק על יוקר המחיה. הקריאה העקבית והבולטת ביותר במחאה היתה “העם דורש צדק חברתי”. היא חיברה בין עובדים שדרשו תנאי עבודה ושכר טובים יותר, להורים שדרשו חינוך מקיף ואיכותי יותר, לסטודנטים, לקשישים שדרשו להזדקן בכבוד. היא חיברה (גם אם לא מספיק) בין צעירים ברוטשילד למוחים באור עקיבא, קרית שמונה ודימונה, בין מעמד הביניים הישראלי לבין השכבות החלשות, ולפרקים גם הצליחה לשלב בתוכה גם את הדרישות החברתיות של הציבור הערבי בישראל. בזה היה כוחה וייחודה והבשורה שלה לעתיד המאבק על שינוי חברתי בישראל. היא הגדירה את המושג “עם” בצורה מכלילה ומקיפה שאפשרה לציבור רחב להיות חלק ממנו.

המחאה נכשלה בכך שלא ידעה לנסח בזמן דרישות ממוקדות ובנות השגה, בכך שנמנעה מלרתום ולשתף פעולה עם כוחות ממוסדים בעלי כוח, דוגמת ההסתדרות, בכך שלמעט כמה דוגמאות ספורות לא השכילה לבנות מערכות של כוח ארוכות טווח, כאלה שכוחן לא נעלם עם בוא החורף, ובכך שלא תירגמה את דרישותיה לתפיסת עולם ולזרם פוליטי מסוים.

השיח הכלכלי-חברתי שנוצר סביב המחאה הוביל לשגשוג של פוליטיקאים חברתיים מזרמים ותפיסות שונות – שלי יחימוביץ’ הסוציאל-דמוקרטית מחד, ויאיר לפיד ומשה כחלון הקפיטליסטים מאידך.

עשור לאחר המחאה ניתן למנות הישגים צנועים, לצד כישלון משמעותי בשינוי המגמה. הפערים החברתיים הצטמצמו במעט, אך הם עדיין עצומים. שיעורי העוני בישראל הם מהגבוהים במדינות המפותחות. השירותים הציבוריים שאנו זוכים להם המשיכו להתדרדר. שכר המינימום עלה במקצת מאז, בעקבות מאבקם של ארגונים חברתיים וארגוני עובדים, אך ככלל השכר בישראל ממשיך להיות נמוך, ושבוע העבודה התקצר בשעה אחת בלבד ועודנו מהארוכים באירופה. מחירי הדירות לא ירדו, וכך גם המחירים בתחומים רבים אחרים, והפערים בין המרכז לפריפריה לא הצטמצמו. יתרה מכך – השיח החברתי חזר והצטמצם בשנים האחרונות. השיח הפוליטי הלך והתנקז לדיון מחנאי-פרסונלי (“רק ביבי” נגד “רק לא ביבי”), והתרחק מדיון בתוכן ומדיניות, בוודאי לא מדיניות כלכלית-חברתית. יחימוביץ נפלטה מהפוליטיקה (וכך גם עמיר פרץ, דב חנין ואילן גילאון), מפלגתו של כחלון הצטמקה עד שנאלצה לחבור חזרה לליכוד. לפיד התאים את עצמו ועבר להתמקד בסוגיות אחרות. מספר הפוליטיקאים שמתמקדים במדיניות כלכלית-חברתית שולי ביותר.

זה לא נגמר

הסוגיות שהמחאה העלתה על פני השטח נותרו בוערות. הן משפיעות על חיי היום-יום של מרבית הישראלים יותר מכל סוגיה אחרת, כפי שגם משבר הקורונה הוכיח. הקמת הממשלה החדשה תאפשר סוף סוף לחזור לשיח של סוגיות ומדיניוּת.

בחברה האזרחית חלו התפתחויות משמעותיות בעשור האחרון, בהקשר של קידום מאבק חברתי. מאות אלפי עובדים חדשים התאגדו בארגוני עובדים אחרי עשורים של מגמה הפוכה. ההסתדרות החלה לקדם סוגיות חברתיות, מעבר לתנאי הוועדים המאוגדים בה, כמו העסקת בעלי צרכים מיוחדים, צמצום ההעסקה הקבלנית, ועוד. ‘כוח לעובדים’ צמח והתפתח, וניתן לזקוף לזכותו חלק משמעותי מתנופת ההתאגדות. תנועת ‘עומדים ביחד’ הצליחה לארגן כ-3000 יהודים וערבים למאבקים חברתיים משותפים. בנק ‘אופק’ הקואופרטיבי קיבל רישיון. לובי 99, שפועלת אך ורק מכספי אלפי חבריה, פועלת בהצלחה רבה ככח-נגד ללוביסטים של תאגידי הענק. הוקם מכון מחקר חדש בשם ‘יסודות’, לעיצוב מדיניות כלכלית צודקת, ואלו רק כמה דוגמאות.
גם אנחנו בתנועת החלוץ התרחבנו לעוד שלוחות וקומונות בתכניות הקדם-צבאיות, כפרי סטודנטים נוספים נפתחו ותכניות חדשות קרמו עור וגידים.

10 שנים אחרי המחאה החברתית אנחנו ערוכים ומאורגנים היום, יותר מבעבר, כדי לקדם מאבק חברתי מחודש למען צדק חברתי.

סער פוקס, סמנכ”ל החלוץ-המדרשה

דילוג לתוכן