לא מאמינה שאני כותבת יומן שביל מהבית, מהמיטה שלי, בידיעה שהכל תם.
חודשיים שאני מחזרת אחרי מהלכים שיכתבו יומנים, שמדי פעם אני מביאה לפה את עצמי, אבל היום זו זכות שאני תופסת בשתי ידיים.
לכתוב את היום האחרון.
כל יום עברנו ממעגל של שכול למעגל של חיים, מדי פעם היינו באנדרטאות.
זזנו מפה לשם, שמענו סיפורי מורשת, טיילנו.
דנו בהא ובדא, והבנתי שכדי לחיות יחד כל אחד צריך להתפשר. להתפשר על דעות מוצקות ועל דבקות בהווית אמת אחת. להכיל דעות נגדיות ולהלך בענווה כי בתכלס… ככל שאני יודעת יותר אני מבינה שאני לא יודעת המון. לדבוק באמת שלי אבל לקבל את העובדה שיש עוד אנשים שבטוחים במאה אחוז באמת שלהם ושדעתם לא פחות חשובה משלי.
המסע מתחלק לכל-כך הרבה רבדים – מעגל בוקר של שכול ומעבר לחיים, מעגלי שיח, אינטראקציות בארוחות, שירים וכיף, שיחות מזדמנות, שיחת סוף יום של היכרות.
ובכל זאת היום היה אחרת. היום היה “כבד” יותר.
היום השכול היה דומיננטי יותר.
וככל שעלתה הכבדות כך הבנתי את המשמעות.
כל הנקודות של המסע התחברו לי… למשל כשאדם מאחר לפגישה – יכעסו עליו אבל אם חס וחלילה זה בגלל מוות של מישהו, ישר תעלה החמלה ויכילו את הסיטואציה. השכול מזכיר לי פרופורציות. כל בוקר קמתי להנצחת אנשים שמתו כדי שאהיה פה. שמעתי משפט במסע שמלווה אותי – אם כל כך הרבה מאתנו מתים ביחד, אין סיבה שלא נלמד לחיות ביחד.
אני יודעת שאת חיי אני רוצה לחיות ביחד.
אני יודעת שאני אצטרך להתפשר, ואני אלמד לאט לאט מה הדברים החשובים לי, ומה גמיש יותר. אני אלמד איפה אני יכולה ללכת לקראת אחרים.
אבל הכי חשוב: אני אלמד, ולמען האמת כבר לומדת – פשוט לבצע שיח כן ותמים.
אני מקווה שהמסע הזה ייגע בלבבות של המון אזרחים משלל הגילאים,
ומאחלת מכל הלב שנזכה לחיות יחד באהבה, בהכלה ובפשטות.
טוב לחיות בעד ארצנו.
וכמו שיוסי אמר בשאר יישוב, רגע לפני שחילקו לנו את התעודות שאמרו ‘כאן הסתיים המסע’, על ההקרבה של החיילים:
מה שניתֵן לתת לאלו שנתנו את חייהם, זה שהחברה תהיה מתוקנת וראויה להקרבה כזו.
יהל מרקוביץ חבורת כל השביל