וואו. הצטרפנו למסע “נפגשים בשביל ישראל”. המסלול הוא חוויה משמעותית. אני מרגיש, למרות שאני יום אחד פה, שלמדתי כל כך הרבה ממעגל-השיח ומההליכה ביחד כקבוצה, ההיכרות עם האנשים ולמידה מכל אחד מהם על משהו אחר, ההליכה בתוך המדינה הכל-כך קטנה הזו ועם הנופים הכל-כך עצומים. מגוון הצבעים נותן לי הרגשה שבאמת אין לי ארץ אחרת.
אני אוהב לטייל וגיליתי כמה אני לא מכיר את הארץ הזו. אני אצטרך גלגל שלם של החיים ורק אז אולי אגיע לחצי… לומדים מהרגליים כל-כך הרבה, והחוויה נהיית משמעותית יותר כשהולכים יחד. הגעתי למסקנה שצריך יותר לשלב בין העולמות ולצאת מדי פעם לטיול בטבע, אחרת החוויות של הטבע לאט לאט נעלמות וזה ממש קשה לי. הרגשתי באמת חיבור עם האנשים שצועדים כבר זמן רב במסע, כאילו אני מרגיש אותם מתחילת המסלול. שמעתי מגוון דעות על מגוון נושאים והגעתי למלא תובנות על החיים.
ובנושא אחר: השקט אולי הוא דבר מפחיד, אבל גיליתי שבלי השקט הזה לא היה מה שנקרא רעש ויש בזה משהו מאוד מחבר, בשקט הנפשי שלך עם השקט של הטבע, ממש כמו ההגדרה של המונח שקט (שקט הוא מצב של היעדר קול או הימצאו של קול בעוצמה נמוכה מאוד שלא מושכת תשומת לב). אני לא אמשוך את תשומת הלב, אבל באמת שהשקט הזה מעורר בך צדדים שאתה לא בהכרח פוגש עם עצמך ביום-יום, אם זו הסקרנות שגוברת לשאול מה זה פה ומה זה שם, ואם זה ללמוד על עצמך. מישהו פעם אמר לי: “ככל שאתה שקט יותר, תוכל יותר לשמוע”. ובאמת שאני שומע את הקולות הפנימיים שלי ומרגיש שהם יוצאים גם ללא קול. ואז אתה פשוט משוחרר הרבה יותר. זה מזכיר לי משפט משיר: “שקט חיפשתי מנוחה, מקום קטן להירגע …”
אני באמת חושב שהשקט הזה הוא הדבר שהכי הייתי צריך כדי להמשיך את המסע בחיים שלי בצורה הרבה יותר טובה. אני מקווה שכולם חוו ככה, וגם אם לא – זה ממש בסדר. בשורה התחתונה אני חושב שהטבע הוא דבר שמגבש בין בני אדם, ואם יש את השקט בין הזה בין בני אדם – יש את הגיבוש הזה.
שקד צוקרמן פודור, ניר ישראל, מכינת רבין – שלוחת חיפה