יומן שביל 3.4.22

היום ה-41 במסע

מרגבה לגעתון

היום הלכתי בשביל בשתיקה.

עוד בתחילת המסע שלנו, לפני קרוב לחודשיים, כשהיינו במדבר, אחת מחברות הקבוצה העלתה את הרעיון של הליכה בשתיקה. יום שלם בו אנו הולכות יחד, אך לבד. כל אחת ומחשבותיה היא. מסיבות כאלה ואחרות לא הזדמן לנו לנצל את המדבר כרקע אידיאלי להליכה בשתיקה, אבל לא וויתרנו על הרעיון.

אחרי שהתחלנו את הבוקר שלנו עם אנרגיה גבוהה, נשנוש של פתי בר עם ממרח שוקולד, תה וקפה, מעגל הבוקר, תחילת הליכה ופטפוטים עם אנשים שהצטרפו ליום, עלה שוב הרעיון להליכה בשתיקה.

בתחילה רק מעט מאתנו הבנות הלכנו כך. יחד. שותקות. החזקנו ידיים. כדרך להתקרב ולגשר במקום בו מילים מגשרות בדרך כלל. בתחילה הראש סער. מחשבות שלרוב מקבלות פורקן בדמות ביטוי מילולי הסתחררו בפנים הגולגולת ולא מצאו מנוח. אך לאט לאט, המחשבות שקטו, וכשהרעש מבפנים דעך, קולות הטבע חדרו פנימה ביתר שאת. לפתע, קולות הציפורים, הצרצרים, הצפרדעים, הרוח, הצעדים, כל הקולות שמלווים אותנו בהולכנו יום-יום, נשמעו מוגברים על ידי שתיקתנו.

בגלל שהחזקנו ידיים, יכולנו לתקשר באופן לא-מילולי לאורך היום. דברים כמו ”בואי נלך קצת יותר לאט”, ”בואי נגביר את הקצב”, ”הנה, בואי נעבור את האיזור הבוצי הזה מימין”, יש שם עץ מיוחד”, ועוד רבדים שלמים של תקשורת שמילים לעולם לא יצליחו ללכוד את מלוא משמעותם. לעיתים אחת מאיתנו הגבירה את הלחץ על האחיזה או הרפתה, כמו חיבוק קטן וממוקד האומר ”תגידי לי שאת כאן. תגידי לי שאת עדיין כאן”.

דבר שלא צפינו הוא שעוד מההולכות שראו אותנו, הבינו את הנעשה, ואחזו בידינו גם הן. וכך הלכנו בדרך רחבה, ארבע מאיתנו, אוחזות ידיים, בשתיקה.

היה קשה להרפות מהשתיקה ואחרי שעות ארוכות של שתיקה שבתחילה הייתה מעיקה, לאחר מכן נינוחה ולבסוף עדיפה. היה קשה לעצור, לכחכח בגרון ולבטא מילים שוב, בפעם הראשונה מהבוקר. לקראת סוף היום התנמנמתי מעט, וכשקמתי, דיברתי בשקט, ברוגע, לאט. התחושה הייתה דומה לתחושה שלאחר מדיטציה.
הנחתי לרגע לעולם סביבי, כדי לחזור אליו ממורכזת ומפוקסת.

ברכה טבנס, ירושלים

ליומן בהמשכים

אהבת? אפשר לשתף בקלות

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב print
Print
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב telegram
Telegram
דילוג לתוכן