סיום השבוע הרביעי בשביל ישראל הוא גם מחצית המסע. כמקובל בדרמה, הגענו לאחד משיאי החוויה – ירושלים. חצינו השבוע את קמר יהודה, מהמדבר אל ספר המדבר, והעפלנו בצידו המערבי מהשפלה להר, עד לחורש הים-תיכוני בשיא פריחתו: נוריות וכלניות, צבעונים ורקפות, שקדיות, אלונים ואלות.
מפגשים עם אנשים מרשימים
פתחנו את השבוע בטקס עם ותיקי הפלמ”ח (!) לכבוד נטיעת האשל המחודש על תל נגילה – זה העץ על ‘המשלט הבודד’, שהפך לסמל עמידתם בקרבות הנגב. פגשנו בדרך את אברהם אבינו, חופר הבארות בגרר. העפלנו לתל לכיש לקול ציחצוח החרבות של הפלישתים והאשורים. הצצנו למערות המיסתור המרשימות של אנשי בר כוכבא. פגשנו אנשים מרשימים שבונים את הארץ: המארחים הנדיבים באחוזם, בבית גוברין ובצובה. נהנינו מעשייתם של תושבי חבל לכיש: חקלאים, כורמים, יערנים, סוללי דרכים ומקימי החניונים. נהנינו מצילם של יערות קק”ל, שצצו בדרכנו ברגעים החמים והקשים.
רוח האדם
מפגשי סוף היום תרמו נגיעות נוספות ברוח האדם: מתישבי הר חברון, מנהלת המכינה הקדם-צבאית לבנות, הסֵפֶר שצועד בשביל ישראל, מפקדת הכלא שדואגת לעצורים, וותורמי הכליה הנדיבים – כן ירבו. סיפורים אנושיים ואישיים, מרגשים ומעוררי התפעלות. לכאורה אין ביניהם קשר, אבל הם אלה שבונים את רוח האדם המשותפת לכולנו.
עומדות היו רגלינו בשעריך
את הלילה האחרון עברנו בסערה ירושלמית אופיינית. גיבורי הצועדים ישנו עם חבורת “כל השביל” באהלים של מחנה הפלמ”ח בצובה. הקור והרוח לא ריפו את ידינו (ורגלינו) והמשכנו בתוכניתנו אל הר הרצל והיכל הזיכרון הלאומי.
השילוב של מורשת הפלמ”ח עם הרוח הירושלמית העזה, המאבק ההסטורי על התישבות ובטחון והזיכרון הלאומי ילוו אותנו הרבה מעבר לשבוע עמוס זה.
דוד גלזנר, כפר רופין