השבוע השני למסע בשביל ישראל, הכל מתבהר ומסתדר. במעבר חד מהרי אילת המקושטים אל בקע הערבה לקטורה, ואל רמת הנגב לשדה בוקר – השטח נעשה קצת יותר מסודר. עברנו משבת משותפת ורגועה אל ימי החול, נתפסנו בסערה, עם השינויים במסלול. לזה אנחנו כבר רגילים משנים קודמות. נשלחנו לישון בקיבוץ קטורה, ולא קיטרנו. התקבלנו כאן במאור פנים ושמחה.
רוח המסע מתחילה להתבהר, חבורת “כל השביל” רצינית, בהרכב מאוזן של גילים, כולל צעירים רציניים. השבוע התייצבו התפקידים לניהול השוטף: לטרמפים, לאוכל, להשכמה ולתורנויות. משמח לשמוע מצטרפים חדשים שמיד מרגישים ברוח הטובה.
אני הפעם בתפקיד חדש, ‘מנהל שטח’, בניסיון למלא חלק מחסרונו של דן מדור ידידי. לכל המתענינים בשלומו: דני בריא ובסדר גמור, עוזר לנו מהבית. הגדרתי את המשימה: לשמור על הסדר, שכולם יהיו בסדר ובעיקר שיהנו מהמסע. יש הרבה מה לדאוג בדרך: בטיחות, עזרה בניווט, שתיית מים, עמידה בלוח הזמנים וגם ‘אל תשכח לשמור על עצמך’. המשימה מאתגרת כי צריך לשמור על הרוח הטובה כגורם מאזן נגד רוחות הסערה.
את רוחו של המסע מרכיבות לפי תחושתי שלוש קבוצות: המתנדבים הותיקים שמצטרפים כל שנה, לפחות בהתחלה. מעבירים לקבוצה המתגבשת את ‘רוח הארגון’ ופרטי ההתארגנות. חבורת “כל השביל” המונה כעשרים א.נשים צעירים וצעירים ברוחם. הם ילכו אתנו כל הדרך צפונה ויפעילו את הפרטים הקטנים שבונים את התמונה המתגבשת. למסע יש הנהלה ייחודית בניצוחם המרתק ושובה הלב של רעיה ויוסי אפנר, הרוח החיה של כל הענין, מקור בלתי נידלה לאחריות והקשבה ולרוח הטובה. אתנו בהובלה מדריך קק”ל בכל יום. בנגב זכינו בעיקר להדרכתו רחבת היריעה של אלון שגיב, שלא מוותר לנו על אף פיסת ארץ וטבע. זוג רכזי השטח שמלווה אותנו ודואג לכל צרכינו – אייל וליביה – מפליא השנה בסדר המופתי ובחיוך הידידותי. את קורטוב הנחת מוסיפים למסע המצטרפים בפעם הראשונה. חלקם מטיילים מנוסים וגם כאלה שפחות רגילים. הרשמים שלהם מרגשים כל פעם מחדש ומזכירים לנו שאנחנו באמת באירוע מיוחד.
אחרי שדיברנו השבוע על מסיכות וקרנבלים ועל משמעות חג פורים, חגגנו בקריאת המגילה ומשתה כדין. על ההמחזות ודברי הבדיחותא יש איפול רב שנים.
במסע מרבים לצטט מקורות, סיפורים ושירים. לתחושתי מייצגות את האירוע הייחודי שלנו מילים אחדות מתוך שיר הפלמ”ח: “מסביב יהום הסער, אך ראשנו לא יישח, אנו אנו ההולכים בסך”.
דוד גלזנר, כפר רופין