יהדות ישראלית

אמא, מדינה, ארץ, עיר, יבשת, אדמה – כולן בלשון נקבה, להזכירנו, כי מה שנמצא סביבנו, מה שמקיף, מזין, מכיל ומטפח אותנו הוא נשי במהותו. בזמנים קדומים העובדה הזו הייתה ברורה לכל אדם – כל הכוחות שסבבו סביבו היו ביטויים של כוחות אלוהיים, או ליתר דיוק – של אלות. הביטוי הזכרי של אלוהים עדיין לא נולד. […]

כשהייתי ילדה נהגתי לתקן את החברים שלי בעברית. זה לא היה אישי וגם לא בגלל שחשבתי שאני חכמה יותר. ככה הייתי רגילה, כיוון שתיקנו אותי בבית. בסדר, מאז אני כבר לא עושה את זה ורק סובלת בשקט כשמישהו אומר ‘בַּפוֹעַל’, בפ”א רפה. מה אכפת לי בעצם? ולמה כל כך ברור לי שאין מצב שאני אתן

בי’ בטבת תרל”ג, לפני 149 שנים, נולד ברוסיה חיים נחמן ביאליק – משורר וסופר, מתרגם ומסאי, עורך ומוציא לאור, שהשפיע רבות על התרבות היהודית המודרנית. יצירתו ופעולתו לחידוש מתוך המקורות הן מהבסיסיים הרוחניים של המדרשה-החלוץ. לכבוד יום הולדתו ביקשנו מראשי.ות התכניות שלנו לבחור אחת מיצירותיו שמדברת אליהם במיוחד. הרבה יעל קריא, רכזת האקוסיסטם במועצה אזורית

המושג “גבורה” מתלווה לחנוכה יותר מלכל מועד אחר. בדרך כלל הגבורה קשורה במלחמה ובנצחון: התגברות האור על החושך, התגברות הרוח על החומר, ניצחון המעטים את הרבים וכו’. כשאני חושבת על גבורה, אני חושבת על סבתא שלי, אדית בוכהולץ ז”ל, שלא זכתה להיות לראות את נכדיה. סבתא אדית נולדה בגרמניה למשפחה יהודית אמידה ומשכילה. מצעירותה היתה

המועדים בלוח השנה העברי עמוסים במשמעויות שונות: זו הקשורה בטבע, זו הקשורה בהיסטוריה וזו של הפולחן. אפשר גם להיווכח בשינויים שחלו בתכנים ובדגשים של כל חג על ציר הזמן. חג החנוכה אף הוא חג “רב-שכבתי”. כולנו זוכרים היטב, עוד מן הגן, את מתתיהו שהכריז “מי לה’ אלי” ואת יהודה המקבי ואחיו הגיבורים שנלחמו בצבא האימפריה

הדרך אל השבת הישראלית היא דרך עדינה. היא מבקשת מאיתנו עיניים טובות על מסורת בת אלפיים שנה, היא מבקשת מאיתנו להיות שותפים.ות ויוצרים.ות. היא דורשת מאיתנו דיוק והקשבה פנימה, וממש באותה הנשימה היא מזמינה להיות בקשר עמוק עם שרשרת הדורות, עם האבות והאימהות שלנו, עם הסבתות והסבים שלנו ועם הילדים שלנו וילדיהם. אבקש לסמן שני

היום השמיני של סוכות מכוּנה “עצרת”, ובמקורות חז”ל “שמיני עצרת”. זה לא חג של פולחן לה’, כי אם יום אספת עם. כבר במקרא ניתן למצוא רמזים, שהובילו אחר כך לעיצובו של היום השמיני כחג “שמחת התורה”. הרמז המרכזי הוא המצווה המכונה “מצוות הַקְהֵל”: “וַיְצַו משֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, בְּחַג הַסֻּכּוֹת,

המקורות המקראיים המפרשים את משמעויות חג הסוכות מזכירים את עניין האסיף ואת הסיפור ההיסטורי על יציאת מצרים. עם זאת, רבים ממאפייני החג מוסברים היטב דווקא במה שלא היה יכול להיזכר בתורה: שבחג הסוכות נחנך בית המקדש הראשון (בימי שלמה, 480 שנה אחרי יציאת מצרים). וכך מסופר בספר מלכים: אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת

אחד ממנהגי החג הרבים בסוכות הוא הזמנת אורחים לסוכה. מלבד האורחים הממשיים אנחנו מזמינים גם אורחים רוחניים – האושפיזין. האושפיזין הם רוחותיהן הטובות של שבעת אבותינו הקדמונים: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון ודוד, הבאים לבקרנו בכל אחד מימי החג. בסוכות רבות נהוג לקשט את הסוכה ברשימת ה’אושפיזין’ ולומר פסוקים מיוחדים המזמינים את האורח היומי.

אופיו המוּכּר של יום הכיפורים הוא כובד ראש, תשובה ואשמה. אך אופי זה אינו מוכר במקורות קדומים. ניתן אף למצוא רמזים לכך שבתקופות קדומות נתפס היום בדרך שונה לחלוטין. מה היה הציבור נוהג לעשות ביום הכיפורים? אולי אפשר לקשור לכאן את עדות המשנה על מנהגי יום הכיפורים בימי בית שני: אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:

אני לומדת לאהוב את המונח שמיטה.הוא היה תמיד קשור אצלי לכנפיים שמוטות – למשהו שלא מוחזק כמו שצריך. אבל אני לומדת לחבב את הפעולה.לשמוט.לא להפיל, לא לזרוק, לא להרפות, לא לעזוב. לא להניח. משהו קצת אחר. כשאתה שומט אתה עושה את כל אלו, אבל גם עוד משהו עדין, נפשי.לא שומטים משהו שכבר לא זקוקים לו.

“הַדְּבָרִים הַיָּפִים בֶּאֱמֶת אֵינָם מִתְהַלְּכִים בַּחוּץ”(דליה רביקוביץ, אפילו אלף שנים) בספרו ‘שולחן ערוך האר”י’, בהקשר של הדיון בדינו של הרוצח בשוגג, מציע האר”י, ר’ יצחק לוריא, נוטריקון מעניין ומעט בלתי צפוי לחודש אלול. הוא דורש את הפסוק המתאר את דינו של ההורג בשגגה: “וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה, וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ, וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה”

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ –קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִיוּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה?(רחל) עדיין חם מאוד…עוד מעט נחגוג את תחילתה של שנה חדשה, שנת תשפ”ב. קיווינו שהקורונה תהיה מאחורינו, אך לא כך הוא. קיוונו שכל חלומותינו יעמדו פתוחים בפנינו – ונתפלל שכך יהיה. הקול הוא מהנושאים המרכזיים של ראש השנה. כפי שכותבת

כשאני מלווה זוגות ובני משפחותיהם בתהליכים שהם עוברים לקראת החתונה, ולעיתים אף שותפה בהנחיית החופה ועריכתה, אני נפעמת מהרצינות בה הא/נשים הצעירים ניגשים לתקופה שמתחילה עם החלטתם להינשא ומסתיימת בחתונה עצמה, ובדרך בה הם ניגשים לתקופה זו במחשבה, ברגש ובמעשה. אני נפעמת מכיוון שבתקופתי לא נתנו דעתנו על עיצוב טקס החופה או מהלך הערב כולו,

אני יודעת שזה נושא שמרתיע אנשים ונשים, ולמרות שתמיד ידעתי שרוחניות היא משהו ששייך לי ואני שייכת אליה – בדרך כלל לא מצאתי איך להפוך את ההרגשה שלי למילים. מה שמקשה עוד יותר על העניין הזה הוא העובדה שרוחניות היא אחד המרכיבים המשמעותיים ביותר בחיי עד שקשה לי לתאר את עצמי בלעדיה, ובעבר הלא רחוק

בפרשת השבוע ‘כי תצא’ ישנן מצוות הנוגעות בכל רובדי החיים: הלאומיים, הקהילתיים, המשפחתיים וגם – האישיים. אחת מהמצוות ה’אישיות’ היא מצוות בניית מעקה: “כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ” (דברים כב ח) פסוק זה מצווה על נקיטת אמצעי זהירות ולקיחת אחריות על מפגעים בטיחותיים בספירה הביתית

ט”ו באב, חג האהבה, מביא איתו מבול של חתונות שנדחו בגלל האיסור הדתי להתחתן בימי “בין המצרים” – שלושת השבועות שבין י”ז בתמוז ל-ט’ באב. חלק גדל והולך מהזוגות המתחתנים מואס בקשר עם הממסד הרבני ובוחר לשנות את טקס החתונה הדתי למגוון טקסים שוויוניים יותר, שמאפשרים ביטוי לשני בני הזוג, ולא רק לגבר. הטקס הדתי

בין ענקי הרוח שהעמידה היהדות במאה העשרים נמנים גם לייבוביץ’ ולוינס. לקראת סוף המאה הקודמת, כל אחד מהם בנפרד הזהיר וחזר והזהיר מפני סכנה מהותית להישרדותה של היהדות. אבל הם לא מדברים על אותה סכנה. הענק הראשון, פרופ’ ישעיהו ליבוביץ’, אומר וחוזר ואומר בראיונות שונים (שאת חלקם ניתן אפילו לראות היום ביו-טיוב) וגם כותב, שהמהפכה

מזה שנים רבות מתקיים במדרשה לימוד מקורות יהודיים בקבוצות של נשים בלבד. בתחילה הושם הדגש על מפגש בין נשים דתיות וחילוניות. היום, כשהחלוקות פחות מובהקות, ההיבט הזה כבר לא מגדיר את המפגש, אם כי הוא עדיין נוכח בו כמובן. לכבוד פתיחת ההרשמה ללימודים ב“יוצרות ניגון – בית יוצר לפרשנות של נשים” תשפ”ב, כדאי לחזור אל

בימים אלה בהם רבות מאיתנו משתתפות בסיומים כאלה ואחרים, ועומדות כאמהות, כסבתות (ואולי אף כמורות) בראשיתו של החופש הגדול, אין מתאים מלעסוק בפסוק זה מקהלת, שנוגע באחריתם ובראשיתם של דברים. להלן אדון בסיפור המופיע בתלמוד הירושלמי של מסכת חגיגה, אשר במרכזו עומדת דרשה של פסוק זה. באמצעות הסיפור אבקש לומר מספר מילים על סוף, התחלה

ליהודים יש סיפור וניגון ואיתם אנחנו יוצאות לתקן את העולם גילוי נאות: אני מכור לספרים. כבר הרבה מאוד שנים. אני קונה כ-30 ספרים חדשים בשנה (אם הייתי יכול הייתי קונה כפול) ברשתות פופולריות, בחנויות של ספרים ישנים, באתרי אינטרנט לאיתור ספרים נדירים. אני עוצר כל פעם ברכבת ובמכולת שלנו לחפש עוד ועוד ספרים מעניינים לקריאה…

התקופה האחרונה העלתה בי את העיסוק במילה “מתינות”. המתינות אינה חושפת את משמעה בקלות. כמו מילים רבות, גם המתינות היא הזמנה להעמקה. את “גילוי וכיסוי בלשון” פותח ביאליק במילים “בְּנֵי־אָדָם זוֹרִים בְּכָל יוֹם לָרוּחַ, בְּכַוָּנָה וּלְפִי תֻּמָם, מִלִּים חֳמָרִים חֳמָרִים, אוֹתָן וְאֶת צֵרוּפֵיהֶן הַשּׁוֹנִים, וְרַק מוּעָטִים מֵהֶם יוֹדְעִים אוֹ מַעֲלִים עַל לֵב, מֶה הָיוּ הַמִּלִּים

מגילת רות מתחילה בפרידה: נעמי, אלימלך ושני בניהם עוזבים בשל הרעב את בית לחם, ביתם, והולכים לשדות מואב הזרים לחפש מזון. לא במקרה מתחיל סיפור המסע של המגילה בפרידה. כולנו מתחילים את חיינו בפרידה. אנחנו יוצאים מתוך בטן אמנו, נפרדים מחבל הטבור, ומאז כל חיינו הם רצף של מפגשים, ולא פחות מכך של פרידות: פרידה

מעמד מתן תורה הוא אחד מהמיתוסים המכוננים של עם ישראל. זהו סיפור כריתת הברית בין אלוהים לבני ישראל, שמייצגת את לידתו הדתית-רוחנית של העם. ההתגלות האלוהית מתוארת בתורה כחוויה פירוטכנית רבת רושם, שבה מופיע אלוהים במלוא עוצמתו: “ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד” (שמות יט, טז), “והר סיני עשן כולו