לזכר אבי

נפגשים בשביל ישראל

מסע חוויתי של זכרון, שיח והתחדשות

1. אבי שלנו
2. משל אבי
3. לזכרו
4. אלבום תמונות

אבי שלנו

אבי (אברהם גד) אפנר

אבי שלנו נולד בקיבוץ עלומים שבנגב המערבי בכ”א אלול תשל”ה, 28.8.1975, בן לרעיה ויוסי מגרעין בני עקיבא שייסד את הקיבוץ הצעיר, ואח לאיקי גלעד ודוד.
אבי נקרא אברהם-גד ע”ש סבא אברהם (אויגן) מיכאליס ז”ל, איש אשכולות שעלה מגרמניה, ייסד וניהל את כפר הנוער הדתי שליד כפר חסידים, וגד, על שם גדי יהודאי, חברו הטוב של אביו, שנפילתו במלחמת יום הכיפורים גדעה עתיד מזהיר.
מיום שעמד אבי על דעתו, רצה להבין ולדעת הכל. כבר בקטנותו לא הפסיק לשאול, עד אשר קיבל תשובות מספקות. משהחל לקרוא, שוב לא הפסיק לקרוא, עד יומו האחרון. ויחד עם היותו “תולעת ספרים” גדל והתפתח לנער שנון, רחב אופקים, האוהב ועוסק בספורט, ובעיקר ריצות למרחקים ארוכים ושחייה, מעורה בחברת הילדים, ומתעניין בכל. ותמיד, עומד על דעתו וממשיך להקשות ולתהות, ואינו מקבל תשובות של מה בכך, אפילו במחיר “הסתבכות” עם המבוגרים חסרי הסבלנות.
ב 1990, כשאבי סיים כיתה ט’, עברה המשפחה לטבעון, למורת רוחו הגלויה של אבי, שציפה בקוצר רוח לכיתה י’, ללימודים במוסד החינוכי של הקיבוץ הדתי ביבנה. את כיתה י’ עשה אבי בכפר הנוער הדתי תוך כדי שקידה והצלחה, אך רצונו לחזור לחברת בני המשק לא הניח לו, ולקראת כיתה י”א עבר אבי ללמוד בקיבוץ שדה אליהו שבעמק בית שאן, שם גר אצל דודיו – הניה ויגאל, שקיבלוהו באהבה, ושם בילה שנתיים מאושרות.
אבי, שהתלבט רבות בשאלות אמונה, החליט לדחות את גיוסו, ולמד תקופה קצרה בישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע. משלא מצא שם את מקומו, עבר למכינה הקדם צבאית ביתיר שבהר חברון, ושם מצא אוזן קשבת לשאלותיו והתלבטויותיו אצל מנהל המכינה מוישי הגר. לאבי היה ברור כי ילך ליחידה קרבית למרות היותו הומניסט ולמרות החששות שמא לא יכנס לנעלים של אבא יוסי שהיה מהראשונים שהגיעו לכותל במלחמת ששת הימים ומהראשונים שחצו את התעלה במלחמת יום הכיפורים וגם לא לנעלי אחיו הבכור ששרת בפלוגת העורב בצנחנים. הוא נגש לכל המיונים ובסופו של דבר הגיע לפלחה”ן נח”ל. אבי שלא אהב מסגרות נוקשות מימיו, לא אהב גם את המסגרת הצבאית. גם בצבא דרש לקבל הסברים ותשובות לשאלותיו, ובהרבה מאד מקרים עלה לו הדבר בריתוקים ובעונשים שלא שברו את רוחו. ועם זאת, אבי מילא את כל המטלות והמשימות בהצלחה והתקבל לקורס קצינים, אלא שהסתבר שיש לו בעיה רפואית קשה בגבו. הוא לא היה מוכן לעזוב את היחידה, למרות השרות הקשה והממושך בלבנון, בעיקר בגלל חברי הצוות שלו, והערך המקודש של החברות והרעות. חברות זאת התחזקה במיוחד , בשעות ובימים הקשים של הפעילות המבצעית בלבנון, שם בילו חלק גדול משירותם הצבאי. שירות זה העמיק אצל אבי את שאיפתו להגשים את חלומותיו, לטייל בעולם, ללמוד פילוסופיה וספרות, ולעסוק בכתיבה של פרוזה ושירה. במשך כל השירות לא פסק אבי מלקרוא ספרים, ובמיוחד ספרות מופת ושירה. בכל פעם שעלה ללבנון לקח בתרמילו שניים שלושה ספרים חדשים, ואף הצליח להשפיע על חלק מחבריו לקרוא ולהשכיל.
בליל כ”ח בשבט תשנ”ז, 4 בפברואר 1997, היה אבי בדרכו לתקופת השירות האחרונה בלבנון, שלאחריה היה צריך לצאת לחופשת שחרור. בתרמילו לקח עמו ספרים חדשים, וביניהם את הספק “כל החיים לפניו”….ברגע נורא אחד, כאשר חגו המסוקים בדרכם ללבנון מעל שאר ישוב, נקטעו ונגדעו, כל החיים שהיו עוד לפניו.

משל אבי

א) מכתבים שכתב לסמדר מלבנון

7.10.1995
סמדר הי,
הבוקר עוד מעט עולה פה בלבנון, ועוד פעם יכסה ערפל את כל הארץ ורק פסגות ההרים יראו מבעדו, יוצרות מבט קודר ומכושף, כאילו זאת תפאורה או תמונה מסיפור או סרט אגדות. מדרום הבופור ממלא את תפקיד הרע, נישא, אפל ומאיים מעל הערפל. אחר כך תתחיל לעלות השמש ותצבע את השמיים מאחורי החרמון בגוונים רבים של ורוד ואדום, ותהפוך את הערפל לשטיח לבן ולא מאיים. לבסוף תעלה השמש, תיגלה, והערפל יתפזר ושוב פעם יהי אפשר לראות את לבנון, יפהפייה ופראית.
שוב ושוב אני מוצא את עצמי נדהם מהעוצמה של הנוף במקום הזה, מההבדל בין ההרים, העמקים והואדיות, הבדל כל כך גדול עד שקשה לעמוד על היחס שביניהם. גם הכפרים והעיירות כאן הם פסיפס לא מובן לפעמים. על הר אחד אפשר לראות כפר עם כנסייה גדולה וצריח אדום, שגורם לכפר להיראות אירופאי, ומולו יש בתים ערביים טיפוסיים. וילות חדישות ומולן כנסיות, ובתים עתיקים (מהמאה שעברה חלקם, או לפחות מתחילת זו) לעומת בניינים גבוהי קומה חדשים. הכול כאן הוא מעין אשליה. מול המקום בו אני יושב, על גבעה, יש וילה יפה עם גן גדול ורעפים אדומים. ממש פסטורליה. אבל אם מסתכלים מקרוב רואים את פגיעות הכדורים על פני כל הבית, ומגלים שהגן מוזנח כיוון שאף אחד כבר לא מעז לגור שם, בקרבה כל כך מסוכנת אל המוצב. קשה לי מאד לשים את האצבע על ההרגשה המדויקת שיש לי כשאני נמצא כאן, מעין עצב עמוק מהול בגעגוע כל כך עמוק, עד שלפעמים זה פשוט כואב. ופחד כמובן. מוזר, אבל הפחד לא מפריע לי בכלל, הוא חלק מהעצב והגעגוע, ולכן הוא מלווה אותי כל הזמן אבל לא ישירות, אלא במעין התגנבות יחידים, כך הוא מופיע כשאתה לבד עם עצמך. והכוונה היא לא ללבד פיזית, אלא כשאני עוצר רגע וחושב על הבית או על החברים, או על סיפור אהבה שעוד לא התחלתי עדיין. ככה הזמן עובר לו לאט, ואני כבר לא יכול לחכות לחזור הביתה . סמדר, אני לא רוצה לגרום לך עוד רגע לבכות יחד אתי… זו סתם בוודאי השעה הזו (לפנות בוקר) שגורמת לי ל”התרוממות” נפש… כי בסך הכל די שקט פה (טפו, טפו) והתנאים שלנו די טובים, יש טלויזיה וגם וידיאו ואני רואה המון סרטים. האחרון היה סרט בשם “מציאות נושכת” סרט מֵצויָן! פשוט אהבתי. אם לא ראית עדיין אז כדאי לך מאד. (אגב, שמת לב לניקוד? אין לי מושג אם ניקדתי נכון…) אני מקווה לראות אותך בקרוב, וכן, אני מתכוון לבוא לסעד לשבת או משהו כזה. והפעם אני באמת אבוא… אני אנסה ליצור אתך קשר לפני כן, אז תשימי לב להודעות בבית אם אני לא אתפוס אותך ישירות. אני מקווה שהכל בסדר אצלך בבית, בצבא-עבודה ובכלל. תמסרי ד”ש לכולם ובמיוחד ללולו אם תראי אותו. זהו לעכשיו, אני צריך לישון קצת אז להתראות בקרוב.
אבי

***

28.5.1996
סמדר!
אני יושב עכשיו בחמ”ל (לילה עכשיו והכל שקט) – רגליים על כסא אחר, וכוס קפה ביד אחת כשבשניה סיגריה… ואני קורא עכשיו ספר נפלא – “הבט הביתה מלאך”. ספר באמת טוב, מסוג הספרים שאתה עסוק בהם גם כשאתה לא מחזיק אותם ביד, והם לא מול העיניים שלך. לאחרונה אני מתחיל לחשוב הרבה על שינוי, שינוי כללי בחיי. אולי לעבור לגור לבד, ואולי להתחיל לכתוב ספר או שירה (אני?) ואולי סתם לשנות את הגישה לחיים. תמיד הייתי איש של סתירות – חולם, אבל לא שוגה באשליות, בעל יכולת להפוך מצבים של רכות ועדינות לקשים ואכזריים ולהפך…בעל יכולת שכלית להבין דברים קשים להבנה, אבל באותה מידה בעל יכולת לפענח חידות פשוטות של ילדים בכיתה ג’ – בזמן ובמאמץ של ילדים בכיתה ב’… נראה לי שאלוהים בדרכו המסתורית לא רצה – רוצה שתהיה לי נקודת פתיחה קלה כל כך, אם כי בטח אני זה שסיבך את המצב. בקיצור אהבתי מאוד את המכתב ששלחת לי ואת הקטע מ “סידהרתא” (אני לא בטוח שהסימנים ששמתי לפני ואחרי המילה נכונים) והאמת היא שזה מאוד אידיאלי, אבל מאידיאלי ועד אלי מפרידות כמה שנות אור וגם כמה בעיות שלא מצאתי עוד את המפתח למנעול הפתרון שלהן. אני חושב שהבעיה הגדולה מכולן היא אותה בעיה אנושית המוכרת לנו כבר משחר הבריאה – ההרס העצמי אל מול החלום – יותר מדי פעמים אני הורס לעצמי דברים כבר בתחילתם, דברים שהתאמצתי לעשות או שפשוט קרו, ולפני שהבנתי (האמת היא שאני כן מבין) הרסתי אותם, או את הסיכויים להביא להגשמתם. (אני ואשת לוט יכולנו להיות זוג מצוין…)עוד בעיה היא הבנתי את בני האדם. אני חושב שאני מצליח להבין אותם יותר מדי טוב, וקשה לי פשוט לקבל את מה שאני מבין. ועוד בעיה היא כמובן המציאות בה אני נמצא כרגע והמשפיעה באופן ישיר על מצבי. המציאות הזמנית הזו (אני מקווה) היא זמנית רק פיזית בשבילי, כיוון שהיא לצערי, תלווה אותי כל חיי במחשבתי ובאופן ההבנה שלי את העולם. עכשיו אני גם אסביר… כשהגעתי לצבא הייתי ילד תמים עם חלומות גדולים, ועכשיו אני לצערי כבר לא ילד וכבר לא תמים. ועל זה אני מצטער בכל יום, על זה שלקחו ממני את הדבר הנפלא הזה – את החומר ממנו נוצרים החלומות…. החלומות שלי היום הרבה יותר קטנים ופשוטים, ואולי אפילו אממש אותם. אני לא רואה יותר את בני האדם כבראשונה – נפלאים או רעים, קטנים או גדולים – כיום הם מכלול ענק של טוב ורע, קטנוניות וגדלות, ואי אפשר ככה לבחור, אי אפשר להצביע ולומר אתה לא תהיה חבר שלי כי אתה חרא של בן אדם, כי הרי על כל תכונה רעה אחת שלו יש לי גם אחת, אחרת אולי, אבל גם לי יש מקבילה משלי, ועל כל תכונה טובה שלי אני אמצא אחת גם אצלו (טוב, לא אצל כל אחד, אבל הכוונה ברורה). העניין הוא שאנחנו נהפכים (מזה אני הכי פוחד) לאנשים בינוניים,למתפשרים, וזה משפיע על כולנו בכל תחומי החיים, כמעט. זה משפיע על הבחירות הקטנות שלנו כמו גם על הגדולות. היום לא תסתכלי על העולם כמו שהיית מסתכלת עליו לפני כן, לא תעשי את האבחנות הברורות יותר, תתפשרי….(בררר…)
נותר רק תחום אחד בו אני מקווה שההתבגרות וההתפקחות לא נגעה. כן, אותו רגש קדמון שלשכל אין נגיעה בו, ולהגיון יורים בברך אם הוא מתערב בו… מילה קטנה ודי מעצבנת אבל היא המילה – “אהבה”. אני חושב שיותר נכון לומר “התאהבות”, שכן באהבה אנחנו מתפשרים כל יום, אבל התאהבות? אין לנו שליטה על זה וזה הרי מה שטוב וכיף בעניין. לכמה ימים או רגעים ושעות אנחנו שוב ילדים, שוב תמימים. מה? היא אמרה את זה? איזה שיער, והעיניים… ההתלהבות התמימה והנפלאה הזו, טוב, הרי את זה אני מחפש בזמן האחרון ואת זה את כבר יודעת, אבל אני יודע עוד משהו והוא החשוב ביותר. אובדן התמימות היא מכה קשה אבל אני החבאתי קצת… כן, הם לא יגלו את המחבוא שלי לעולם! עבדתי על כולם – הם בטוחים שאני האדם הכי זרקן, ציני ולא תמים שיש… אבל אני יודע את האמת, אני יודע איפה יש ואפשר למצוא את התמימות, הצלחתי (די במקרה, האמת) למצוא אותה, ועכשיו אני מגן עליה בסתר כדי שלא יגלו את זה פה. אם הם יגלו את זה, אז הם לא יהססו להשתמש בזה נגדי, ויהיה לי קשה מאוד לעבור את הזמן שנותר לי במדים – פה אין מקום לתמימות! תמימות מביאה לניצול במקום הזה. אז זהו, אפילו לא שמעת את הצליל הזה ממני! (וכמובן להשמיד את הקטע הזה בסוף הקריאה…)טוב, כמובן שאני מגזים ומתפרע כהרגלי עם המילים אז אני אפסיק פה עם העניין הזה, אעבור לנושא אחר, משהו פחות נוגע ללב…אני יודע! הנה זה בא! קטע אוטוביוגרפי בגוף שני:…

[את שארית המכתב לא הספקנו להעלות למחשב. התיק ובו צרור המכתבים והשירים של אבי נגנב ממכוניתנו, הגנב ששרף אחר כך את התיק, אחראי לכך שאלה אבדו לנו לעולם.]

***

29.5.1996
סמדר הי,
אני יודע שלכתוב יום אחרי יום זה טיפה מוזר, אבל זו הדרך היחידה שאני יכול להוציא את מה שאני חושב ומרגיש בשקט. זו גם נראית לי הדרך היחידה להרגיע את הבעירה הפנימית שלי. בקיצור, אני יודע שתביני אותי, אז לכן אני כותב לך את הדברים האלה, ואל תחשבי שרק בגלל שאת מבינה אני כותב! אני מתגעגע במובן הכללי להכל ואלייך, אנחנו צריכים להיפגש ולדבר קצת, אני רוצה לשמוע מה יש לך להגיד בנושאים שאני כותב עליהם ובכלל. אני רוצה להרחיב בנושא החלומות הפעם, כי זה מה שהכי מניע אותנו בחיים! החלום שלי הפעם (האמת, כבר הרבה זמן) הוא הטיול שלי אחרי השחרור, איזה טיול! למזרח, אחר כך למערב וכו’, בקיצור אני רוצה לטוס למזרח קודם ולראות קצת תרבות אחרת וכו’ וכו’ ואחר כך לטוס חזרה למערב ולטייל באירופה (אירופה? כן, אירופה!) בעיקר – סקנדינביה (להרגיש קצת כמו גוליבר בארץ הענקים) ולספוג קצת מהתרבות שלהם, ויש מה! סובלנות ואכפתיות לא יזיקו לי שבאתי בכל זאת מישראל… ואחר כך אני רוצה לאירלנד, בארץ הפראית הזאת, אשר מונחת לה בצד, שני ס”מ מבריטניה אבל לא נגועה במחלותיה (טוב, התיאור קצת רגשני אבל זה חלום, לא?), ארץ ירוקה המלאה באגדות אך גם בנצרות קנאית, ארץ של סתירות בדיוק כמוני… וככה אחרי שאשוטט לי זמן מה אני זז לכיוון היעד הסופי שלי (או שאני אשבר ואחזור לישראל) – אלסקה! ארץ ענקית, פראית וקדומה בה החיים זזים בקצב של הטבע ולא להפך… שם אני מתכוון להתיישב (אם לא לתמיד אז לפחות לכמה שנים)להירגע, איך הטיול הזה נשמע לך? הלוואי והייתי יכול להיות כמוך ולדעת מה אני רוצה מהחיים, ושתהיה לי היכולת שלך לקיים הלכה למעשה את מה שצריך לעשות כדי להתקדם. עכשיו יש ברדיו את “אחד” של 2-U אז אני מדליק סיגריה ומפסיק קצת כדי להירגע ולחשוב… נמשיך עוד כמה דקות – המשך – אני איבדתי קצת את חוט המחשבה שהיה לי אז אני משנה נושא. פתאום יש בי געגועים אדירים לפעם! לא שפעם היה הרבה יותר טוב מהיום, אבל אני מניח שאני מנסה לזכור כמו כולם את הטוב ולא את הרע, למרות שזה לא כל כך מצליח לי. אני מתגעגע לשבת סתם ככה במרפסת ולחשוב על הכל ועל כלום בשעות אחר הצהרים עם כוס קפה או כוסית ויסקי טוב (ויש בבית הרבה מזה…) וסתם לשמוע את הרוח מזיזה את העלים והחתולה של השכנה מגרגרת לה בהנאה על הברכיים שלי, בהחלט יש למה להתגעגע! לשבת באפס מעשה עד שאתה יכול לשמוע בשקט שמסביב את העשב זז ואת הדם זורם בגוף, לעקוב אחרי עננים ולנסות להעלים אותם כמו ב”תעתועים” של ריצ’ארד באך (ספר מצוין!).
לפעמים אני חושב שפשוט כדאי לי לתת לחיים לנווט בשבילי וללכת איתם ולא לנסות להחליט כל הזמן (נשמע לך קצת כמו “סידהרתא”?) אבל אני מניח שככה פשוט לא מגיעים לשום דבר או שמגיעים באמת למה שרוצים בחיים וחשוב, אבל הסיכון הזה מפחיד אז אני אנסה את זה בטיול שלי ואם זה לא ילך אז אני כנראה אחזור לתלם ואנהג בהגיון כמו כל המבוגרים… אני רוצה עכשיו לספר לך שוב סיפור אוטוביוגרפי בגוף שני (מאת א.א) ושמו: התמימות.
א.א הגיע לטירונות צעיר בריא ו…תמים, וכשהסמל אמר לעמוד בזמנים אז הוא עמד בזמנים, כשהמפקד ציווה על כולם לתת לו 50 שכיבות סמיכה אז א.א היה זה שנותן את הקצב. אבל הסכנה בתמימות היא שהיא נסדקת במהירות אל מול טמטום ואכזריות, וככה לא עבר זמן רב וא.א התחיל לחשוב שמשהו לא בסדר בכך שהוא כל פעם היחידי כמעט שעומד בזמנים, ואף אחד חוץ ממנו לא מגלה סימני התלהבות כשהסמל היה אומר להם מילה טובה. החשד שלו התגבר מאד כששמע את האנשים במחלקה טוענים שכל התיזוזים שהיו מענישים אותם בהם אינם כלל וכלל עונש על משהו שהם היו לא בסדר בו! אלא פרי מזימתם של הסגל, קרי – המערכת, כנגדם! … א.א התחיל מהרהר והופך בדבר עד ששנתו נדדה בלילות הקצרים שהיו להם לשינה. למעשה חשב על כך כל כך הרבה עד שבעצמו החל להתנהל בכבדות בבקרים, לרוץ באיטיות בתיזוזים. כיוון שעכשיו היו כל מעיניו נתונים לבעיה, הוא לא שם לב לשום דבר מלבדה, ועד מהרה היה לחייל האיטי ביותר והחירש ביותר, וכיוון שמדי פעם בפעם דיבר אליו מישהו מהמפקדים והיה קוטע את מחשבותיו היה א.א מבין מיד כי בעצם מה שרצו הם זה להפריע לו לחשוב, והוא הבין שהם באמת אויביו האמיתיים! הם אויבי המחשבה והיצירתיות הרוצים לשעבד אותו ולהופכו ליצור נטול מחשבה העושה את רצונם. עצם ההבנה הזו כה הפחידה אותו שהוא החל מתנגד להם בדרך היחידה שידע ויכל (טוב, הוא גם היה מתחצף, אבל זה היה פשוט נפלט לו…). הוא החל לחשוב ולעשות דברים בדרכו שלו, ואם היו מטילים עליו משימה, כמו לערוך את חדר האוכל, הוא היה מסדר את הסכו”ם הפוך! או מפספס בכוונה במטווח את המטרה!! עכשיו הוא היה מורד!!! וכך המשיך א.א לסדר את המערכת, וככל הידוע לנו יכול להיות והוא עדיין עושה כך, אי שם במרחבי הזמן והחלל של הצבא…

***

[נכתב ב-11.6.1996, יום אחרי שחמישה מחבריו של אבי נהרגו ב”אירוע בז” ליד מוצב דלעת בלבנון]

סמדר הי,
אני כותב לך על ניר כזה כי זה מה שיש.
אין לי כל כך איך לבטא במדויק את מה שאני מרגיש, רק בכלליות אני כותב.
יש לי הרגשה שהכל מתפורר, הכל נופל, כל מה שאני מכיר ויודע משתנה בלי-הרף וכל העקרונות של החיים מתמוטטים להם, ואני צריך לחפש לי איזו הגדרה של הדרך שלי, אחרת לא נראה לי שאוכל למצוא דרך כלשהי.
את זוכרת שדיברנו על הדרך שלך? מין “let it be” אז ניסיתי, באמת ניסיתי, אבל עכשיו אני כבר לא יכול להמשיך ולנסות לחשוב ככה, זה פשוט לא מתחבר. אני בן 21 עוד מעט, וידעתי כבר כל כך הרבה אלימות ואכזריות עיוורת, וחלומות מנופצים, וחיים שנקטעו פתאום בלי שום אזהרה או סימן, וזה גורם לי להרגיש לפעמים מאוד זקן… מצד אחד אני עוד ילד עם חלומות ומעט מאוד ידע על העולם שמחכה לי, ומצד שני אני יודע הרבה מאוד, אולי יותר מדי על הצד המעוות והמטורף והאלים של החיים, שלפעמים נראה לי שאני אצא לחיים שמחכים לי יותר מדי מוכן לרע, ושיהיה לי קשה לקבל את הטוב, אולי כבר עכשיו קשה לי.
דבר אחד גיבשתי לעצמי – כשאני אצא, אני מתכוון לטרוף את החיים! להספיק ולנסות הכל, לחיות מהר ולדעת כמה שיותר, כי אי אפשר לדעת מתי זה ייפסק! אולי זה יעבור לי, ואולי לא. אני לא יודע כרגע מה עדיף. (העט שאני משתמש בה היא חרא ונוזלת ואני מתנצל על כך).
בטייפ יש עכשיו “wish you were here” וכמה הייתי רוצה שתהיי…

ב. רוח בשערה
[אבי נתן את השיר שכתב לאמו ב-4.2.1997 לפני שיצא לדרכו האחרונה]

רוח בשערה
האם היא יודעת?
קולות מכל עבר
בחדר הריק.
המפתח בִּפנים
והיא דופקת בדלת
אולי מאוחר כבר
ואולי הם הלכו.
התשובה בידיה?
היא לא מצליחה
להמריא כמקודם
היא פוחדת
והיא לא יודעת.

ג. החיים דומים לתקליט
[שיר שאבי כתב ונמצא במגירה שלו אחרי נפילתו]

החיים דומים לפעמים לתקליט
ישן.
שמסתובב בקצב משלו
חלק מהשירים שבו טובים
וחלק טובים פחות
ולפעמים המחט יוצאת ממקומה
ושורטת.

ד. אבי לא סיפר – תעודת ההצטיינות נמצאה במגירה שלו אחרי נפילתו

לזכרו

דברים לזכרו

אביל’ה,
“כבר שנה לא הרגשנו כמעט איך עברו הזמנים בשדותינו”… כבר שנה, כבר שנה שהיא הכל ולא כלום.
שנה בה היית איתנו בכל מקום, ובשום מקום לא יכולנו לפגוש אותך באמת. היית איתנו בכל רגע ואף פעם לא יכולנו לחבק אותך.
שנה בה למדנו עליך כל מה שידענו ומה שלא ידענו, מפי חבריך לצוות, חבריך לכיתה ולמשק, וממכתביך המעטים שנותרו לנו.
למדנו עליך המון ופחות מדי. ידענו על כישוריך ככותב אך לא שיערנו את היקף כשרונך המופלא להביע מחשבות, לבטים, ספקות ובעיקר רגשות עמוקים וכמוסים. וכל זה בבגרות ובהירות מחשבה לא נתפסת.
ידענו על אהבתך הגדולה לספרים והיינו שותפים גאים לה במשך שנים. לא ידענו עד כמה שידרת זאת לסביבתך, ועד כמה הצלחת להדביק באהבה זו את חבריך לצוות במָקום הכי פחות מתקבל על הדעת – בפלוגה קרבית, בלבנון.
ידענו כי החלפת ספרים רבים בספריות, לא ידענו עד כמה הכירו והוקירו אותך הספרנים והספרניות.
ידענו על קשריך הטובים עם חבריך וחברותיך, ידענו על החזות הבוטה והצינית שהצגת, שמאחוריה הסתתרה רגישות גדולה. לא ידענו עד כמה חבריך זיהו כפילות זו וידעו לכבד את רצונך בהסוואת הרגשות.
הנחנו, אך לא ידענו כמה כבוד רחשו כולם לידע העצום שרכשת, ליושר הפנימי ולישירות שבה עמדת על עקרונותיך ובמיוחד על זכותך לשאול, ותמיד !
ידענו כי אינך מן המתגאים בפומבי במעשיהם, לא ידענו כי קבלת תעודת הוקרה בגין פעולה מבצעית בפעם הראשנה בה עלית ללבנון. מצאנו את התעודה במגירה שלך… בפעם אחרת ספרת לנו על התקרית הנוראה שבה נהרגו חמישה מחבריך ואחרים נפצעו, לא ספרת כי בהיותך בתפקיד בחמ”ל, נטלת יוזמה תוך התעלמות מהסכנה.
שיתפת אותנו , אבילה בחלומות ובתוכניות לטייל, ללמוד ולכתוב, ולפרקים שוחחנו על ההתלבטויות וחיפוש הדרך. כשחשבנו שהגעת להחלטה בקשר לאמונה ודת, הפתעת אותנו כשאמרת שאינך יודע עדיין היכן אתה, מה התשובות והיכן השאלות. רצית, לאחר השחרור לרדת ליתיר על מנת ללבן עם מוישי כמה מהשאלות. ומה נותר עתה? שאלות ללא תשובה, לבטים ללא הכרעה וחלומות שלא יתגשמו. כשרון אדיר שטרם מצא את הכלים והזמן להפיץ את אורו, ואהבה, המון אהבה שלא היה סיפק בידה לפרוח.
איננו יודעים, אבריימלה שלנו, אם יש משמעות לאמרה השחוקה שיש למלא את צוואת הנופלים. אבל הרבה פעמים אנו שואלים את עצמנו בדמעה או בחיוך, איך אתה היית מגיב על מעשה זה או אחר שלנו. איננו יודעים בן אם וכיצד מתקיימת האמרה הנדושה שאתה מסתכל עלינו מלמעלה, ובודאי שאיננו מבינים משמעות אפשרות זאת. ויחד עם זה אנו מוצאים עצמנו יותר ויותר, מנסים לעשות לך קצת נחת שם למעלה בכל מיני החלטות שאנו מקבלים.
אביל’ה, לאורך כל השרות הצבאי חרדנו לך מאוד בעצמה, שאפילו לעצמנו לא העזנו להודות בה ולא דברנו על זה מחשש שהמילים יגשימו עצמן.
אנו יודעים שגם אתה בעומק לבך חשת שלא תסיים את השרות הצבאי וניסית להכין את עצמך. מצד אחד מיצית את כל שיכולת בשלב הזה – קנית אופנוע, וטיילת, שכרת חדר בת”א, והיית מאושר לקנות כסוי מיטה או פוסטר חדש, בלעת סרטים, הזמנת את חבריך הרבים למסעדות, ורקמת תכניות לטיול הגדול עם גל. מצד שני קראת, נברת בכתובים וחיפשת תשובות למצוקות ולחששות. לבסוף הגעת למסקנה של קוהלת “הבל הבלים – הכל הבל” ושיתפת את גלעד במסקנה שקיומו של האדם הוא סך כל מה שהוא עושה ופועל. לנו אמרת שהדבר החשוב ביותר עלי אדמות היא האהבה וכמה היית רוצה למצוא את האהבה האמיתית שבה יש שותפות וחברות.
אהוב שלנו, לא הספקת למצוא את אהבת חייך אבל אנחנו רוצים להגיד לך שתמיד היית ותמיד תהיה אהבת חיינו.

***

נכתב עי יוסי בעקבות השיר “שכב בני” ב-4.2.1998, שנה אחרי, בשאר ישוב

ליד גרשוני בשאר ישוב, צמרמורת ורעד נורא
ממול, בדשא הרטוב, טביעת גופך כמעט ולא נותרה.
ברדיו, שיר לזכר, מקדישים, שואלים קצת במבוכה,
ואנחנו יחד לוחשים – שכב בני, שכב במנוחה.
זוכר את השיר בן? “אל נא תבכה מרה”?
כך הייתי אותך מיישן ואמא עוד הקריאה וסיפרה
ואיך שמחת ביום כפור, בעלומים, כששרו “כי הנה”
ואתה הקטן, בתוך הצבור, את אותו הניגון מגלה
“לילה, לילה, לילה – אש” גוף הפלדה נכתש
האם מותר להתייאש ? האם המחר יום חדש ?
בוער העץ בפלג הדן, משאר ישוב עולה עשן
אך אתה בני שלי, שכב נומה וִיְשָן.

***

יש ערימה של חברה על הדשא
[נכתב ע”י יוסי ליום השנה ה-23]


יש ערימה של חברה על הדשא
ערימה דוממת ודמומה
הם לא שם מפני ש
נפלו תוך קרב ומשימה

הם שם בגלל רגע אחד
של בלבול או טעות איומה
ועכשיו הם שוכבים יחד
וכבר לא חשוב בגלל מי ומה

חשוב רק לזכור לא לשכוח
לאן טסו, לאיזו משימה
אפשר, צריך גם לסלוח
כי גם הטועים עמם בערימה

אבל צריך לזכור לא לשכוח
את חוב האומה לבניה
ואסור, אסור לסלוח
אם הבושה תכסה את פניה

אם בשם השוכבים שם יחד
מטפחים הפרדה ושנאה
אם בשמם מפיצים חשש ופחד
מכל דרך ועמדה שונה

אצלם היו גם ימני גם שמאלני
אך לא נקבע מי פטריוט ומי לאו
אצלם היה יותר אנחנו מאני
והביחד היה מובן מאליו

אז אם מדברים על החוב לנופלים
או על שימור מורשתם
רק זאת יש לזכור, להפנים
שנהיה ראויים לנפילתם

***

הוקרא ביום השנה הראשון 1998 – תשנ”ח

אבי
תמיד סיפרת לי שאתה מחפש
מחפש את השלווה והשקט
מחפש מקום שבו תהיה חופשי
מחפש מין אי של שפיות בעולם הזה
שאת סודותיו כל-כך רצית לגלות

תמיד דמיינתי אותך
משתזף על חופי ים אקזוטיים
יושב בערסל וכותב ספר
על איך מצאת סוףסוף שקט פנימי

תמיד דמיינתי את הגלויה שתשלח לי
עם תמונה יפה ממקום רחוק
ועם שלוש מילים יפות כל-כך
עכשיו אני מאושר

אף-פעם לא תיארתי לי
שהמקום שיביא לך שקט ושלווה
יהיה רחוק כל-כך.
מקום שאפילו גלויה אי אפשר לשלוח ממנו

מתגעגעת בכאב
סמדר

***

שלום לכם משפחה יקרה.
עוברים עלי ימים עם הרבה מחשבות וגעגועים. אני נמצאת כרגע בניצנים ונראה לי שזה רעיון טוב (בשבילי) לכתוב לכם ולשתף אתכם.
אף פעם לא הרגשתי צורך חזק כל-כך לנסות לשחזר זיכרונות, בחיים בד”כ הזיכרונות עולים צפים מעצמם, ברגעי נוסטלגיה או סתם ככה ברגעי הפוגה, אבל לי אין סבלנות לחכות ואני לא מוכנה לזכור בערך. אני רוצה להעלות ולסחוט מעצמי כל פיסת תמונה, הכל עד הפרט האחרון.
את כל נושאי השיחה שדנו בהם, את דעתו של אבי , את טון הדיבור בהם נאמרו הדברים.
את התצפיות שהצבנו על העולם מעמדת מי הבריכה המסריחים בחמת גדר, משפת הכינרת ביום חורפי. משולחן בית קפה בקניון בקריית-שמונה וסתם ככה מהרכב בזמן נסיעה.
את ההרהורים על מהות החיים, השתיקות, המחשבות ואת הרגשת הבדידות המשותפת (לפעמים).
את מועדי הפגישות שלנו, המקומות, השעות, התפריט, דעתו על המלצריות (ולבושן?).
את המשפט הקבוע של אבי שהגבר משלם על הבחורה (במסעדה) או לחילופין שאני אשלם בפעם הבאה (שכמובן מעולם לא התגשמה).
את הבדיחות, את השירים שאהבנו לשיר ביחד והספרים שאבי רצה שאני אקרא.
לביטויי החיבה ביננו מוקדש פרק נפרד, ומבחינתי אין צורך במאמץ (אפילו לא קל) כדי לנשום אותו כל הזמן. פה חיוך, שם חיבוק ונשיקת (פרידה, פגישה..). מילים טובות ומלטפות, דאגה אמיתי ותשומת-לב לפרטים קטנים ולמצב-רוח כזה או אחר.
ועכשיו, בימים אלו אני (ובוודאי גם אתם) מתחילה לעכל את החוסר הגדול ולהבין כי לא אוכל יותר ליצור חוויות חדשות עם אבי וכי נותרה בידי רק האפשרות להיזכר, לעבד ולחלוק עמכם את החוויות שעברתי ביחד אתו.
אני מאושרת על הימים הנפלאים שהיו לי עם אבי, על השעות , הדקות, על ההכרות והפגישה, ועל שהזדמן לנו לגלות (קצת) אחד בפני השני את המי שאנחנו באמת. אני נלחמת עם עצמי שלא לשקוע במחשבות על כך שהזמן היה קצר…. על מה שעוד היינו יכולים אם לא…. על ההפסד… ועל חוסר ניצול הזמן… כי הכאב גדול מדי, הצער משתק והשמחה נעלמת. אני זוכרת את אבי באחת מהשיחות אומר לי: “נחצ’ה – תדאגי ששום דבר בעולם לא ימחוק את החיוך מהפנים שלך…” ואני אף פעם לא תיארתי לעצמי שיהיה כל-כך קשה לדאוג לזה.
אני שולחת לכם הרבה נשיקות
ומקווה להתראות בקרוב,

נחמה בן צבי

***

בס”ד ר’ח אדר א’ התשנ”ז

יוסי, רעיה
אבי, רכב ישראל ופרשיו
אבי לא אהב פסוקים פתוחים
חקר האמת בפשטות עניין אותו
ולא ידע מנוחה
ולא נתן מנוחה
עד שכאילו הבין וקיבל
ואולי עשה טובה לאלה שהתאמצו להסביר
להניח את דעתו
עקשן
בכל מה שקשור להבנה ביושר של כל מיני סיסמאות
ומתוך כך במוחו היה מנתח ללא הרף
כל משפט, אמירה
ולא נתן לדבר לחמוק מהביקורת גם אם התבטאה
במבט משתאה של העיניים החומות המוסתרות ברעמת השיער השחורה
אבי. רכב ישראל ופרשיו ופירושיו
וכשהגיע לעולם המעשה
בעשייה שהאמין, היה חד כמו סכין
ללא פשרות, ללא ויתורים עצמיים, פשוט.
היכולת להפריד, להבדיל בין המורכבוּת של דרישת האמת בדעת
לבין הישרות והפשטות במעשה בה ניחן אבי, שייכת אליכם,
הוריו, אחיו.
גם אותנו במכינה עזב אבי עם שאלות ותשובות שלא הניחו את דעתו
ועתה הוא עזב אתכם עם שאלות שלא מניחות את דעתנו
ואנחנו נלמד מאבי, נמשיך לשאול וגם לעשות
“ויהי נא פי שניים ברוחך אלי…
ויאמר הקשית לשאול…”

אבי, רכב ישראל ופרשיו ופירושיו.

מוֹישִי (הרב מוישי הגר ראש מכינת יתיר)
בית יתיר

***

אני רוצה להעלות זכרונות….
[כתבה הניה קובלינר, דודתו של אבי, שביתה החם גר אבי העת שלמד בשדה אליהו]

אבי הגיע אלינו בכיתה י”א , לאחר שהתעקש ללמוד בבית ספר קיבוצי.
ילד, נער , לחיי תפוחים, תלתלים שחורים (שהלכו התארכו בכיתה י”ב), ועיניים חומות וחכמות.
תוך זמן קצר התחלנו להרגיש באיזה משב רוח חדש, חזק ושונה בבית ,שלא בדיוק שקט על שמריו גם קודם. אבל עכשיו זה היה שונה.
ראשית -הידע הרחב. כשדברתי על אבי בבית הספר, סיפרתי פעם לילדים על אבי שלא כל כך למד בשיעורים הפורמליים- אבל לא הפסיק ללמוד אף רגע . הוא למד– מספרים, מעיתונים ומכל מה שהיה סביבו: הכל הוא קלט, עיבד וזכר. האנטנות שלו היו מופנות תמיד לכל העברים – בכל דבר הוא התעניין, אופקיו היו פתוחים לכל הכיוונים. גילינו ששמו הנרדף של אבי היה “ויכוח. “– (ושמו השני “ההיפך”).
הוא התווכח עם כל אחד, על כל דבר, ללא מורא וללא משוא פנים. לצורך ויכוחיו גייס את הידע הרב – אם גם אקלקטי –שעמד לרשותו, ולפעמים נתפס גם כשהתווכח על מה שלא הבין בו כלום ולא ידע כלום – באותו ביטחון עצמי (כלפי חוץ…) ולא התבייש.
הרוח שהכניס לביתנו הייתה- כל דבר הוא נושא פתוח לויכוח: הספרות, הקבוץ, המוזיקה ששמעו בבית, וכמובן הפוליטיקה וההתנהלות (וההתנחלות?). כדרכם של נערים בגיל זה (ואחר) הביקורת הייתה נוקבת. המנהיגים, מפקדי הצבא, המורים -כולם זכו בדרך כלל לכינויים שנעו בין מטומטם לאידיוט –ללא רחמים. (אני הייתי מתפוצצת, לא רגילה לסוג זה של התייחסות לכל. אבל עמיחי בני, בן גילו ושכנו לחדר, טוען שאבי הוא שגרם לפתיחותו שלו כלפי אחרים, פתיחות שהובילה אותו ללמוד היכן שלמד ומה שלמד).
אבי הביא לבית כיוון חדש של מחשבה: מוסיקה לועזית מול שירי א”י, “מלכוד 22 ” כספר מועדף, התעניינות עזה בהיסטוריה – אמריקאית במיוחד – ועולמית בכלל. הוא הציג זווית אחרת של הסתכלות, שונה מהמקובל בבית עד כה.
וכל זה מתוך אכפתיות בלתי פוסקת . הכל היה אכפת לו, ולכן התווכח עם הכל על הכל. לשיא הגיע כשישב מול הטלויזיה והיה מעורב עמוקות לא רק במשחקי כדורסל כמו כל בני הבית, אלא אפילו בכל סצינה מכל סדרה אלמונית. הוא לא צפה בטלויזיה –הוא ניהל דיאלוג מתמיד עם הטלויזיה. ומכיון שהייתה רק אחת בבית, בחדר הסמוך לחדר השינה שלנו – נאלצנו לסתום בכריות את כל הפתחים שבין החדרים כדי שנוכל לישון…
אבי היה איש רֵעים להתרועע : עם כל אהבתו לקריאה – תמיד מצא זמן לחברים: או שהיו מגיעים נחילים נחילים אל ביתנו, או שהוא היה מתנחל במועדון תיכון למשך שעות ארוכות. ככל שהתבגר, הצורך בחברים והקשר אתם היה רב ועמוק יותר. זה הגיל שרצים קילומטרים, עושים “שכיבות סמיכה” ורצים מגיבוש לגיבוש. עם כל הנון-קונפורמיזם והדעות הנחרצות על (ונגד) הצבא – אבי עשה הכל ללא פשרות. אני לא חושבת שהוא שש לקראת הצבא, אני חושבת שהוא חשש מאד – אבל התגובה לא הייתה ניסיונות התחמקות, אלא להיפך – הגברת מאמץ.
עם אבי תמיד היה מעניין, ולעיתים היה מעצבן. זה הלך ופחת ככל שהתקרב לסוף התיכון – הבגרויות וההכנות לצבא גזלו אנרגיה רבה , והויכוחים פחתו. ואולי התרגלנו…
יום אחד, בסיום כיתה י”ב, הודיעו מטעם ועדת חינוך לחברה שהם יכולים לעבור לחדרים משלהם. אבי לא חיכה שעה נוספת (עד שנחזור הביתה) או עד שיסיימו לרהט את החדרים: הוא פשוט לקח את המזרון מהמיטה עליה ישן בביתנו, לקח קצת בגדים וכלי מיטה, והופ, יצא לעצמאות. את “רכושו” עוד אספנו הרבה זמן אחר כך.
יותר מאוחר יצא לנופש הטוב, האחרון, של כל “בית הילדים” לאילת, ואח”כ התפזרו כולם, איש איש לדרכו. את אבי ראינו פחות ופחות, ככל שעבר ממעלה גלבוע ליתיר ומשם לצבא, למרות שהמשיך להגיע לקבוץ ולשמור על קשר. לבסוף , כשהתגייס, הקשר היה טלפוני ודליל בלבד. ימים ספורים לפני האסון תפסתי אותו בטלפון בבית: “אבי, מתי זה ייגמר, אני כל הזמן דואגת”. והוא ענה לי –”זהו, בקרוב זה נגמר, לא תצטרכי יותר לדאוג”!
וערב ה”שלושים” חלמתי חלום. ראיתי את אבי, בציוד קרבי מלא, סרבל ואיפוד,(כפי שלא ראיתי אותו אף פעם במציאות) בחדר מלא חיילים. “בוא להגיד שלום , אבי, תן לחבק אותך! ” והוא פורש ידיים בתנועה של “אי אפשר” –ונעלם…
ואני הכי אהבתי לראות אותו יוצא מן המקלחת, אדום ונינוח אחרי חצי שעה במים לוהטים – מזמזם לו שיר, עטוף במגבת, ובדרך לחדר מבצע ריקוד צ’פליני קטן….

***

אבי.
באבי היו כמה תכונות שהערצתי ואותם תכונות גרמו לי גם להירתע ממנו לפעמים. אני ממש הערצתי את האומץ והיכולת שלו לחשוב בצורה מקורית. את חריפות המחשבה והחיפוש המתמיד אחר האמת, אחר הדרך. אבי לפעמים נראה לי מבולבל כמי שלא יודע לאיזה כיוון ללכת. אבל תמיד המשך ההליכה ולא משנה לאיזה כיוון הייתה תוך כדי חיפוש ובחינה מתמדת. בשבילי זה מאפיינו של אבי, הבחירה בדרך הקשה של החיפוש המתמיד והלא מתפשר. צר לי שלא זכיתי לראות את סופו של החיפוש, המציאה. אני מתנחם בזה שכנראה דרכו של אבי היא מסוג הדרכים שבמהותם העיקר היא ההליכה בהם ולאו דווקא ההגעה אל היעד. הספר האחרון שאבי המליץ לי לקרוא היה “עפיפונים” של רומן גארי. גמרתי לקרוא את הספר לפני שבוע ואני חושב שספר זה מתאים מאד לאישיותו של אבי. הספר מדבר על רוח האדם, על הכוח שלה, איך היא לא נשברת, על המשך ההליכה בדרך שבה אתה מאמין גם אם מהצד זה נראה כמו שיגעון.
אין זה סוד שבתקופה שאני ואבי גרנו ביחד וגם לאחר מכן במפגשים התנגשנו לא מעט על רקע של חילוקי דעות בעניינים שונים. אבל עם כל זה תמיד שמחתי ואף ציפיתי להיפגש אתו. תמיד הוא הביא אתו איזשהו משב רוח רענן. תמיד היה מרתק ומושך להיפגש אתו מבחינה אינטלקטואלית.
עכשיו אני פוגש אותו רק במחשבות.

עמיחי קובלינר

***

למש’ אפנר בעקבות אסון המסוקים, כ”ח שבט תשנ”ז

לפנות ערב
יצאה לדרכה ציפור הברזל
ואנחנו לא ידענו
שהזמן הולך ואוזל.

עם ערב
ציפור הברזל איבדה דרכה
ואנחנו לא שמענו
את קול דמי אחינו
את הצעקה.

עֵת ערב
ציפור הברזל נפלה
דרכה תמה
ואנחנו לא עצמנו
עיניים פקוחות בשאלה.
למה?

חגית שלם-פשחור, בת קבוץ עלומים – בית כולל שחר

***

10.2.98
כבר יבשו עינינו מדמעות….
להכניס אותך, אבי, לכתב על הדף זה לא רק מוזר זה פשוט בלתי אפשרי, לא נתפס שהשובבות ושמחת החיים שתמיד היו בך – נגמרו.
אצלי בזיכרון קיימות שתי תקופות שונות: האחת – כשהיית קטן, והשנייה – דווקא בשנים האחרונות.
הכרנו בעצם בכיתה א’ ולאורך השנים אני זוכרת אותך כשובב לא קטן, שתמיד יש לו מה להגיד, תמיד משחק בכל ההצגות, ותמיד ראשון בכל התמונות הכיתתיות….
בשלב מסוים עברתם לטבעון, ואתה התחלת ללמוד עם “הצפונים” – אז, קשר כמעט ולא היה לנו להוציא מפגשים משותפים וסמינרים יזומים.
כשקיבלת רישיון וסיימת את הלימודים התחלת להגיע להרבה ביקורים בסעד, להרבה שבתות.
בימי שישי הייתה מלחמה – מי נוסע לים בשברולט עם אבי?!
ובשבתות תמיד ניהלנו שיחות של שעות, על המדרגות, בשמש – זוכר?!
אפשר לזקוף לזכותך הרבה ספרים שקראתי….
היית איש של מילה. הכוח שלך, החוזק שלך – היה במילים, בדיבורים. תמיד שאלת שאלות קשות- על כל נושא שבעולם ובעיקר על החיים עצמם.
את המלחמה שלך בדרג המדים הבכיר – עשית במילים.
הרבה אומץ היה לך להגיד כל מה שאתה חושב, להתעמת מול נושאים שלא תמיד פותחים אותם לדיון.
אבי –
בטח אתה שואל עכשיו הרבה שאלות למעלה.
תשאל, תשאל את כל מה שאנחנו כאן למטה לא מעיזים לשאול…
תחסר לנו מאד,
כי, “כשאחד מאתנו הולך מעמנו,
משהו מת בנו, משהו נשאר אתו…”

רבקי אלברט, בת כתה קבוץ סעד

***

במרחק של זמן שנראה ארוך מאד וקצר כאילו קרה לפני רגע, אני מנסה לסכם לי מה היה אבי בשבילי, מה הכי חסר לי.
אבי היה אותו ילד קטן ושובב שמגלה את העולם ואותו זקן שראה הכול ויודע הכול ומכיר בדיוק את המשחק, ועם זאת אותו ילד שמתעצבן כל פעם שהוא מגלה שהמשחק מכור.
היה לו חיוך מקסים ושובבי. וציניות של אחד שראה הכל. הוא יכול היה להתפעל מרגע יפה, ממבט חדש ולמצות אותו עד תום. ורגע לאחר מכן להעמיד ללעג את כל העולם. הוא יכול היה להשתטות כמו כולם ובן רגע להבחין במשהו ולתת לך זווית ראיה חדשה, הברקה שרק הוא במוחו החד והמיוחד יכל לראות ולהבחין.
במרחק של זמן שאיננו נמדד לא בימים ולא בשעות ולא בדקות. במרחק של זמן שלפעמים הדקות בו רגילות כמו תמיד כאילו לא קרה כלום והשעון ממשיך לקצוב את זמנו. ולפעמים הדקות נמשכות ואינן נגמרות. אני מסתכל אחורה ומצטער שלא ניצלתי את הזמן יותר, שדחיתי שלא אמרתי. אני מצטער על רגעים שהתבזבזו ולא יחזרו. ועכשיו חסר לי את אותו ילד שובב זקן, את אבי.

ושיר שנכתב אחרי גנבת ושרפת המכתבים של אבי בערב יום כפור

אש בוערת בוואדי קטנה, כמעט בלתי מורגשת
וכה נשרפים שאריות חייך.
מילה אחר מילה, אות אחר אות
כמו הוחלט לחגוג, ל”ג בעומר למילים
ל”ג לזיכרונות.

חיים קובלינר

תמונות